עקדה ישראלית

January 1, 2017, 12:03 pm

≫ Next: התגלו חרותות של מנורת שבעת קנים ושל צלב

≪ Previous: בראשית היה הזמן

$

0

0

מתן מורג, מורה ומחנך

Bouguereau-he, First Mourning

אַבְרָהָם לֹא יָדַע

שֶׁמְּדֻבָּר בְּנִסָּיוֹן. אָז הוּא 

הָלַךְ

וּבָא 

וּבָנָה 

וְעָרַךְ

וְעָקַד 

וְשָׂם

וְשָׁלַח

יָדוֹ לָקַחַת הַמַּאֲכֶלֶת. 

וְהַמַּלְאָךְ קָרָא 

וּלְיִצְחָק קָרָה 

נֵס. 

אֲבָל הָאִמָּהוֹת יוֹדְעוֹת 

שֶׁמְּדֻבָּר בְּנִסָּיוֹן. וּבְכֹל זֹאת הֵן 

מְגַדְּלוֹת, מְחַבְּקוֹת, מְנַשְּׁקוֹת,

אוֹהֲבוֹת, אוֹהֲבוֹת, אוֹהֲבוֹת... 

וְהַמַּלְאָכִים קוֹרְאִים 

מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת: 
"קְצִין הָעִיר".

---

התגלו חרותות של מנורת שבעת קנים ושל צלב

January 2, 2017, 11:45 pm

≫ Next: החפצה של נשים צעירות - וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי

≪ Previous: עקדה ישראלית

$

0

0

חריתת מנורת שבעת קנים. צילום: סער גנור, רשות העתיקות

על קירותיו של בור מים החצוב בסלע קירטון נמצאו חרותות קדומות של מנורת שבעת קנים ושל צלב. 

הבור מצוי בשפלת יהודה ובסביבתו יש מבנים ומערכות מסתור מימי מרד בר כוכבא (מאה 2 לספירה), ומבנים מהתקופה הביזנטית. התגלית מחזקת את הידע המחקרי על אופיו היהודי של היישוב בתקופת בית שני. ייתכן שהמנורה נחרתה בבור המים לאחר חציבתו הראשונה – אולי על ידי תושבי היישוב היהודי ששכן במקום בימי בית שני וימי בר כוכבא, ומאוחר יותר - בתקופה הביזנטית, יתכן שבמאה ה-4 לספירה, נחרת הצלב. המנורה היתה סמל יהודי מובהק בעת העתיקה. באזור שפלת יהודה מוכרים עד כה שני תחריטי מנורות: האחד - בבית בד בבית לויה, בו המנורה מתוארת בסגנון דומה, והשני - במערכת קבורה באזור בית גוברין. מנורות נוספות מתוארות על נרות חרס מטיפוס בית נטיף. לציור המנורה שהתגלה עתה בבור המים יש בסיס של שלוש רגליים, ונראה כי היא מתארת את המנורה שהוצבה בבית המקדש בתקופת בית שני. על דפנות המערה נמצאה חריתה נוספת, הנראית כמפתח ארכובה, האופיני לעת העתיקה, וחריתות נוספות, שחלקן טרם פוענחו. בצמוד לבור המים נמצא קולומבריום שבו נהגו לגדל יונים בעת העתיקה. בימי הבית השני, שימשו היונים כחלק מטקס הקרבת הקורבנות בבית המקדש. 

הקולומבריום. צילום: סער גנור, רשות העתיקות

החפצה של נשים צעירות - וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי

January 4, 2017, 11:00 pm

≫ Next: ציונות ומשחקי קופסה: פרקי הספר

≪ Previous: התגלו חרותות של מנורת שבעת קנים ושל צלב

$

0

0

מתן מורג, מורה ומחנך

בת יפתח, עלמה צעירה ודעתנית, בתו של המנהיג הצבאי של העם במשך שש שנים (שופ' יב 7), הועלתה קורבן. ואף אחד לא התנגד. שתיקתו של אביה ושל העם נוכח הקרבתה מחייבת אותנו להניח כי היה בבת יפתח מרכיב שאִפשר לקבל את הקרבתה בשלוות נפש, שכן מספר דורות אחריה, כאשר נדרש המלך הראשון להרוג את בנו כיון שהפר את איסור האכילה, היה זה העם שמנע את הרצח (שמ"א יד). ובכן בת יפתח הייתה בת. ובתולה.

נשים בתולות

בתוליה של בת יפתח היו בעוכריה, שכן בתולות נמצאות במצב ביניים בעייתי. מחד, הן כבר לא ילדות, שכן הגיעו לגיל הפוריות ומבחינה פיזיולוגית הן בשלות ללדת, אך מאידך, הן עדיין לא נשים, כיוון שלא נישאו לבעלים ולא ילדו. במצב ביניים זה הן חסרות את המגדיר החברתי שלהן, הזכר, אב או בעל, ומכיוון שאינן "שייכות" לאף אחד, הן עצמן "אף אחד" (nobody). על רקע מצב ביניים זה, הגוזר מעמד לא מובהק בחברה, קל להבין מדוע לא הרים איש מקרוביה של בת יפתח קול צעקה, ובחירתה לשהות במחיצת רעותיה ברגעיה האחרונים מובנת הרבה יותר, היות והן נמצאות במצב זהה לשלה ועל כן בכוחן להבין אותה ולבכות איתה.

היותן לא שייכות לאף אחד, "אף אחד" בעצמן, גורר יחס בהתאם. סיפורה של בת יפתח אמנם אכזרי במיוחד - קורבן האדם המזוהה היחיד בישראל - אך אינו הסיפור היחיד בו בנות סובלות בשל בתוליהן. בשופ‘ כא ישנן שתי קבוצות נשים שהגדרתן כבתולות קובעת את גורלן. בקבוצה הראשונה נמנות ארבע מאות נערות בתולות מיביש גלעד (שופ' כא 15-11), שבתוליהן העניקו להן את חייהן, לאחר ששאר אנשי העיר נרצחו. אמנם ניצלו ממוות, אך לא די בכך שראו את כל משפחותיהן נרצחות, הן נלקחות בכוח לשמש כנשים לגברים של שבט בנימין, בכדי למנוע היכחדות של השבט. הבנות הבתולות מהוות פונקציה, רחם קולקטיבי עבור השבט כולו, הפותר את הבעיה שנוצרה בעקבות נדר של גברים - איסור מתן נשים לשבט בנימין.

הקבוצה השנייה של בתולות הן בנות שילה, היוצאות לחולל בכרמים (שם, שם 23-21). הבתולות שנחטפו מיביש גלעד לא הספיקו לכל הגברים משבט בנימין, ומכיוון שכך, נוקטים באותה השיטה. בסיפור זה, מנחים זקני העדה את בני בנימין כיצד לנהוג: עליהם לארוב בכרמים עד אשר תצאנה בנות שילה לחולל לרגל חג ה', או אז יחטפו בנות כמספרם (נערה אחת לכל גבר מבנימין). בני בנימין עושים בדיוק כך - חוטפים להם נערות וחוזרים לביתם. כיון שנערות שילה חוללו בכרמים, לא ניתן לבוא בטענות לאבותיהן, הרי הם לא נתנו אותן לנשים. הפקרתן לזאבי בנימין אינה מפרה את הנדר של החרמת שבט בנימין ולפיכך לא נתפסת כחטא.

קשה לקבוע איזה אירוע קשה יותר: האם הראשון, בו נרצחו תושבי יביש גלעד רק כדי ליצור מצב בו ניתן לחטוף את בתולות העיר כדי להשתחרר משבועה שנעשתה בלהט הקרב (שם, פס' 1), או שמא השני, בו ניצלו את חג ה' כדי לחטוף נערות צעירות בשעת שמחתן, ובכך לעקוף את העונש הצפוי לאבותיהן? בין כך ובין כך, ניתן ללמוד כי נשים בתולות ניתנות ללקיחה בכוח לכל מטרה גברית, גם ללא הסכמתן.

בנות בלי שם

בת יפתח שייכת לקבוצה רחבה של נשים חסרות שם. החוסר בשם, בדומה לתיאור כבתולות, ממקם את הדמות חסרת השם במקום אחר. כאשר לדמות גברית אין שם, לרוב זה לא אומר דבר, מלבד ששם הדמות אינו חשוב מספיק או לא דרוש ציון, אולם כאשר לדמות נשית אין שם, יש בכך כדי לרמוז על עתידה. מלבד דמותה של בת יפתח, נראה שלוש נשים נוספות שאיתרע מזלן ולא ניתן להן שם - שתי בנותיו של לוט והפילגש של האיש הלוי.

כאשר צבאו אנשי שכם על ביתו של לוט וביקשו שיוציא את אורחיו כדי שיוכלו לדעת אותם (בר' יט), יצא אליהם לוט והציע את שתי בנותיו כתחליף. אף על פי שהתערבות המלאכים מנעה את הוצאתן של הבנות אל ההמון, עצם הצעתו של לוט מלמדת שבנותיו נחשבו לו פחות מאורחיו. בנותיו של לוט חסרות שם ואולי בשל כך הצעתו של לוט אינה זוכה לביקורת מקולמוסו של המספר המקראי, שכן דמות חסרת שם היא דמות שאינה מעוררת הזדהות, ודמות שאינה מעוררת הזדהות יכולה לספוג הכול. יחד עם זאת, גם הדמויות של המלאכים בסיפור הן חסרות שם, אולם הן דמויות גבריות, ומה שהדעת לא תסבול שיעשה לאיש, ייעשה אף ייעשה לאישה.

דוגמה נוספת לנשים חסרות שם הן הפילגש של איש הלוי ובתו הבתולה של מארחו (שופ' יט). סיפורן זהה כמעט לחלוטין לסיפורן של בנות לוט, אולם במקרה שלהן, וליתר דיוק של אחת מהן, הסוף היה רע הרבה יותר. כאשר צבאו אנשי גבעה על ביתו של הזקן וביקשו לדעת את אורחו, יצא אליהם הזקן והציע את בתו הבתולה ואת פילגש האורח כתחליף. הפעם לא היו מלאכים בבית שימנעו את הוצאת הבנות, והפילגש הוצאה אל ההמון. בסוף ליל התעללויות, נמצאה הפילגש מוטלת על פתח הדלת, אולי כבר ללא רוח חיים.

ייחודה של בת יפתח

על רקע סיפוריהן של אותן נערות בתולות או חסרות שם שתגובתן אינה נשמעת - נשים מחויבות לציית לאביהן או לבעליהן ולכן אין זה מפתיע שהן לא מגיבות - מצטייר סיפורה של בת יפתח כחריג, שכן היא משמיעה את דבריה, אולם אין בכוחה לשנות את המציאות אלא רק להמתיקה מעט:

וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה

הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעיתי [וְרֵעוֹתָי קרי] (שופ' יא 37).

תגובתה של בת יפתח, שאף נטלה את היוזמה לקביעת התנהלות חייה במסגרת שנקבעה עבורה, מייחדת אותה על רקע שתי הקבוצות אליהן היא משתייכת - הנערות הבתולות והנערות חסרות השם. מבלי שידעה זאת, הפכה בת יפתח לדוברת של כל אותן הנערות שתגובתן לא זכתה להישמע, אך אף על פי שהיא משמיעה את תגובתה, אין היא יכולה להציל את חייה. אחרי הכול, נערות צעירות ובתולות הן חפצים מתכלים.

ראו גם: בת יפתח בהגות ובשירה

ציונות ומשחקי קופסה: פרקי הספר

January 5, 2017, 12:31 am

≫ Next: משחק הלוטו והקופסה הכחולה של קק״ל: מתוך ספרו של גדי כפיר על ציונות ומשחקי קופסה

≪ Previous: החפצה של נשים צעירות - וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי

$

0

0

גדי כפיר, ציונות ומשחקי קופסה 1948-1900, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע״ו 2016, 179 עמודים

הוצאת יד יצחק בן-צבי

הספר שלפנינו הוא ספר פורץ דרך החוקר לראשונה את הזיקה שבין ציונות לבין משחקי קופסה. הספר מתאר את השורשים הרעיוניים וההסטוריים, כמו גם את מאפייניהם התוכניים של משחקי הקופסה במחצית הראשונה של המאה העשרים. המסע התרבותי בעקבות משחקי הקופסה משקף את העידן שבו הפך הרעיון הציוני ממשאת נפש למציאות ממשית. לספר שני חלקים: רשימה המתארת את משחקי הקופסה של התקופה הנחקרת, וחלק מחקרי המביא עובדות, פרשנויות ומפרט מונחים שונים הקשורים בנושא. 

פרקי הספר

פרק ראשון: המשחק ומעמדו

 מקומו של המשחק בחיינו; משחקים ואידאולוגיה ציונית; תרומת העליות לתרבות בארץ ישראל - מהעליה הראשונה לעליה החמישית 

פרק שני: תעשיית המשחקים בארץ ישראל 

פרק שלישי: משחקי בנייה

פרק רביעי: משחקי לוטו

פרק חמישי: משחקי ידע 

‘תרבות אור’; ‘מפת ארץ ישראל׳

פרק שישי: משחקי מלחמה

פרק שביעי: משחקי גאוגרפיה ומסעות

 ‘לכו ונלכה אפוא ארצה ישראל’; ‘אעברה נא בארץ’; ‘טיול בארץ’; ‘עלה הגלילה’; ‘משחק עלייה‘ 

פרק שמיני: משחקי קלפים

משחקי רביעיות כמו: ‘יהודים מפורסמים‘ ‘ארצנו‘ ‘עמנו‘ ‘חגינו‘ ‘מעולם הצלילים‘ ‘בארץ‘ ‘רוץ רץ‘ ‘אלמלא תורה לא היו שמים וארץ’ ועוד 

פרק תשיעי: משחקים תנכיים, חגים ומועדים

מחבר הספר, גדי כפיר, הוא מהנדס, פסל וחוקר משחקי קופסה. 
טל. 0524740898

משחק הלוטו והקופסה הכחולה של קק״ל: מתוך ספרו של גדי כפיר על ציונות ומשחקי קופסה

January 5, 2017, 1:23 am

≫ Next: הנני בצמתים הרי גורל: וינייטה לפרשת ויגש

≪ Previous: ציונות ומשחקי קופסה: פרקי הספר

$

0

0

גדי כפיר, ציונות ומשחקי קופסה 1948-1900, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע״ו 2016, הכתוב להלן מתוך עמודים  46-40 בקיצור-מה.

המחבר וספרו על רקע פאזל ׳פלשתינה-א״י׳

משחק הלוטו התפתח כמשחק לימודי בעיקר בגרמניה, ובהשפעתו פיתחו העולים ארצה ִמשחקי לוטו כמו ‘דומינו ארץ ישראל', ‘הישוב והארץ', ‘לוטו הסתכלותי' ועוד. ב'דומינו ארץ ישראל', יש תמונות היוצרות רצף קווי, ועל כן יש רק אפשרות אחת ליצור את רצף התמונות הרצוי ואין מקום לבחירה. זהו משחק חינוכי, שלרצף שנוצר בו נודעות משמעויות מלמדות. גם בלוטו ‘הישוב והארץ' מובא מידע נרחב על היישובים בארץ ומיקומם, מספר התושבים ועוד. 

הצלחת המפעל הציוני, הפיכת ארץ שוממה לארץ נושבת, הייתה מותנית כמובן במימון נרחב מצד העם היהודי. קק"ל השתמשה ברעיון התרומה שהיה נהוג בקרב היהודים עוד בימי בית ראשון והסבה אותו לשימושה כמושג נתינה של רוח וחומר; יישום חדש של רעיון ישן ומוכר בקהילות היהודיות — רכישת אדמות בשיתוף הקהילה כולה, על כל חבריה, עם אחריות לאומית ליישוב הארץ.על קופות הצדקה שהיו מצויות בכל בית יהודי נוספה קופה לאיסוף כספים למען ארץ ישראל, קופסה כחולה, שהפכה לשם דבר ולנושאת דגל התרומות של קק"ל.* תחילה היו לקופסה צורות שונות בהתאם לארץ ייצורה, אך לימים החלו לפעול למען ייצורה בארץ ישראל כקופסה אחידה, 'הקופסה הכחולה'. מספר הקופסאות שהופצו עד לאחר מלחמת העולם השנייה נאמד בשלושה מיליונים. ‘הקופסה הכחולה' שימשה לא רק לאיסוף תרומות אלא גם אמצעי להחדרת רעיון גאולת הקרקע ויצירת בית לאומי בארץ ישראל; זאת בדרך של קידוש סמלים וטקסים חדשים והכנסתם אל התרבות הדתית–טקסית המוכרת, כמו למשל הצבת הקופסה ליד נרות השבת, מנהג קדום, שעתה נלוותה לו משמעות תרבותית חדשה. בכרזות קק"ל הודגש כי כל תרומה, קטנה כגדולה מסייעת לבניין הארץ.

במשחק ‘לוטו דומינו ארץ ישראל' יש ביטוי חזותי להתמקדות קק"ל ברכישת קרקעות בעמקים ובמישור החוף, כגון עמק יזרעאל, עמק זבולון, עמק חפר; רק בשנות השלושים היא החלה לרכוש קרקעות באזורים נוספים. בחלק גדול של אבני המשחק מופיע צבע חום, המסמל את האדמה, ורוב הפעילויות המתוארות במשחק נסבות על חקלאות ובניין היישובים; הפעילות העירונית היחידה משתקפת במבנה הגימנסיה הרצליה. הדבר עשוי גם לרמוז לתחום החינוך, שקק"ל תרמה לו באמצעות ‘ארגון המורים למען קק"ל'. כל סוגי הפעילויות המוצגים ַבמשחק מסמלים את החיים בארץ המתחדשת בהתאם למטרות הציונות: עבודות בחקלאות, הקמת יישובים ובנייתם, הגנה על המתיישב ואף עבודות בית. 

על אף ֶשהמשחק נוצר כנראה בארץ ונשלח גם לסניף קק"ל בברלין, הוא מבוסס על מטבע הדולר של ארצות הברית; בתחילתו של המשחק מופיעים סנטים אמריקנים שההסתדרות הציונית העולמית שמה בתוך ‘הקופות הכחולות'. יש בכך הד לוויכוח שהתעורר בוועידת לונדון בין ציוני אירופה בראשות חיים ויצמן לבין ציוני ארצות הברית בראשות לואיס ברנדייס, מהי הדרך העדיפה לגייס כספים לבניין הארץ, האם באמצעות פנייה לציבור הרחב או דרך הקמת חברות כלכליות. גישתו של ויצמן התקבלה וקק"ל הפכה למגייסת הראשית של הכספים לרכישת הקרקעות בארץ.

ה'קופסה הכחולה' נוטלת מקום מרכזי במשחק: הוא נפתח בתרומה ומסתיים בריקוד עם שקי התרומות. תרומה של סנט אחד לקופסה הכחולה מתגלגלת לארץ ישראל ובעזרתה פועלת קק"ל בדרך ארוכה: מן הקופסה מועמסות התרומות על קרונות, הקרונות מגיעים לאנייה המפליגה מזרחה תחת שמים כחולים, מן הנמל עוברות התרומות דרך המדבר על דבשות גמלים לארץ ישראל. כאן, על רקע הרי יהודה ושומרון, מופיעות על הקלפים והלוח כל תמונות עיבוד הקרקע כסיקול וחריש, ניקוז וסלילה, הקמת משק חי, זריעה ושתילה, הקמת אוהלים ובתים, ועל אלה נוספים כמובן כלי עבודה כחרמש וקלשון, פטיש ומסור, כלי בית ומטבח, טיפול בתינוק ובילד. לאחר ההשקעה מתואר שלב האיסוף והקציר, הקטיף והבציר; ובעקבותיו המשבצת הרוחנית בעיר — גימנסיה הרצליה, שמשולב בה גם חינוך גופני.

הקק"ל היא הקרן הכספית המרכזית של התנועה הציונית לגאולת אדמות בארץ ישראל. היא נוסדה על פי החלטת הקונגרס הציוני החמישי בבאזל בשנת 1901, והנהלתה ישבה בברלין. עד תום מלחמת העולם הראשונה גאלה הקק"ל כמיליון דונם, רכשה והכשירה את האדמות שנגאלו לצורכי התיישבות יהודית. בשנת 1922 עברה הנהלת הקק"ל מברלין לבניין המוסדות הלאומיים בירושלים. כדי להביא את תודעת הקק"ל לידיעת הציבור, היא פעלה בשני מישורים: רשמי, ולא–רשמי. במישור הרשמי הודגשו סמלים וססמאות, וכשרצו להתרחב כדי להגיע לקהלים נוספים, פנתה הקק"ל למישור הלא–רשמי ופעלה נמרצות בבתי הספר, בתנועות הנוער, ארגנה חגים וטקסים ביישובים, פרסמה כרזות, בולים ומשחקים וכמו כן קיימה פעילות הסברתית בקרב יהודי התפוצות.בשנת 1926 התפרסמה כתבה בשבועון ‘בן ארצי' המתארת את המשחק. בכתבה יש פנייה לילדי ישראל ‘כפי שהקק"ל זכרה אתכם והוציאה עבורכם ִמ ְשׂ ָחק חדש ומשעשע כך תזכרו אתם והוריהם לתרום ולזכור את מפעלה הגדול של הקק"ל'. הוראות המשחק פורסמו בחמש שפות: ספרדית, יידיש, אנגלית, גרמנית, ועברית. 

פרנסי הקק"ל השתמשו בקופסה בשתי רמות: מעשית — איסוף הכספים, מוסרית–לאומית — בהחדרת המעשה הלאומי בפעילות הקק"ל בגאולת הקרקע ויצירת בית לאומי בארץ ישראל לקהל הרחב. גם שיטת איסוף הכספים הייתה שנויה במחלוקת אידאולוגית: בשנות העשרים הראשונות נאספו התרומות על ידי מתנדבים. בשנות השלושים הועבר הנושא לאוספים בשכר. 

ככלל, ניתן לומר כי כשישית מהכנסות הקק"ל הגיעה באמצעות הקופסאות. באופן יחסי לשאר אמצעי איסוף הכספים כגון: מפעלים לאומיים, תרומת עצים, בולים, עיזבונות וספר הזהב, הייתה הקופסה הכחולה ראשונה. כדי להביא את תודעת הקק"ל למודעות הציבור הרחב, נקטה הקק"ל במדיניות של הפיכתה לדת אזרחית, כלומר קידוש סמלים וטקסים הנארגים אל תוך התרבות הדתית–טקסית המוכרת. התרומה הייתה לחלק משגרת היום–יום, וכך גם איסוף התרומות כשלעצמו היה טקס שעורר את הקשר לארץ ישראל. יש כרזות המדגישות את התרומה הקטנה — 5 פרוטות, פני אחד או 5 פפניג — אשר נאספות לסכום גדול.

* הטקסט והתצלומים דלעיל מתפרסמים כאן באדיבות המחבר ובאדיבות הוצאת יד בן צבי. 

* הערה של לאה מזור
הזיקה בין קופת הקרן הקיימת לישראל לבין קופות הצדקה מודגמת בצילומי הקופות הללו שנעשו במוזיאון היהודי באמסטרדם. 

קופת צדקה וקופת קק״ל. המוזיאון היהודי באמסטרדם צילום: יואב מזור

הנני בצמתים הרי גורל: וינייטה לפרשת ויגש

January 5, 2017, 2:02 pm

≫ Next: קיצור תולדות יהוה האם היה פסל של יהוה בבית המקדש? - תוכן העניינים

≪ Previous: משחק הלוטו והקופסה הכחולה של קק״ל: מתוך ספרו של גדי כפיר על ציונות ומשחקי קופסה

$

0

0

יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

יעקב פורת, מחווה לברויגל שני חיתוכי-לינולאם ממוסגרים במסגרת אחת. 50X70 ס"מ.

גם המאמינים כי ההיסטוריה היא מסע  של "הכל צפוי" וקברניט-על משגיח על נתיבה, וגם המאמינים כי אינה אלא "הרשות נתונה" והיא עושה דרכה אנוסה על פי גחמות חוקיה שלה, יכולים להסכים כי מכל מקום, העורמה מצרפת עצמה לגשר הפיקוד, אם מפני שקברניט העל בחר בה לעשות כן, אם מפני שהיא בוחרת, בת חורין, לאחוז בהגה כשהמשטים הגדולים יוצאים לדרך. באחרית המשטים נראה כי הייתה שם בראשיתם, כי ידעה לאן הולכים - ולא אמרה, או לא ידעה אך לא חדלה להשתעשע בלהפתיע, לטוב ולמוטב, גם את עצמה.

הדרמה היותר גדולה בתולדות ישראל, מן המערכה הראשונה, הירידה מצרימה, ועד למערכה האחרונה , יציאת מצרים, החלה בספור טרגי סבוך של משפחה פטריארכלית  אחת, ונסתיימה באפופאה סוחפת של אומה. העורמה נטלה סיפור של אב זקן הסופד עשרים ושתיים שנה לבן זקונים שאחיו מכרוהו חי ואמרו לאביהם כי טרוף טורף ומת. משנודע לו לאבל הישיש השדוד כי הבן האובד מושל בכל ארץ מצרים, עשה מה שהורים עושים בנוהג שבעולם, הם הולכים באהבתם הנושנה ובבדידותם המתחדשת אחר הילדים ואינם ממתינים שהילדים יבואו אליהם, אמר ”רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (בראשית מ"ה,כ"ח), ועשה כל הדרך הארוכה מכנען למצרים. משם כבר לא חזר. לא הוא, לא בניו, לא בני בניו, וכמניין שנות רד"ו-210, בחצות לילה אביבי אחד, יצא עם שלם את הארץ אליה הביאה אותו אב זקן אחד.

הוא לא התכוון להעתיק מושבו למצרים לחיות שם שארית ימיו בחסות יוסף שרק כסאו של פרעה גדל ממנו. בניו אמנם אמרו לו כי יוסף ציווה עליהם להביא את אביהם לדור. "זֹאת עֲשׂוּ , טַעֲנוּ אֶת בעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.  וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ.  וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ, קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם.  וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם  כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא"(שם,י"ז-י"ח). מנקודת ראותם, הם בישרו את אביהם שתי בשורות, האחת, "עוֹד יוֹסֵף חַי....", והשנייה, "... וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם" (שם,כ"ו) ויש בכוחו להבטיח לו ולכל בני ביתו, שבעים נפש, רווחה של קבע במצרים. אולם על פי הרשב"ם אמר להם יעקב  לבניו שהפצירו בו לקבל הזמנת אחיהם שעלה לגדולה, "אתם אומרים 'עוד יוסף חי' וכי הוא מושל, רב לי במה שהוא עדיין חי אפילו אינו מושל" , אבל הבנים, למודי הרעב בכנען ולאים ממסעות ההצטיידות במצרים השבעה, הפצירו בו, כפו עליו להכין עצמו לדרך ממנה לא שבים עוד, והוא נאות בעל כורחו יצא לדרך. 

אבל הוא חרד. בדרך, בחנותו בבאר שבע בחניית לילה, רדפו אותו התיבות שנועדו להרגיע אותו "...וְכִי הוּא מֹשֵׁל בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם", ולהיפך, הרעידו בו פחדים. אין בעולם מהגר שנעשה בדור אחד מושל בארץ נוכרייה אלא אם כן השיל מעליו כל מלבושי עברו, ולא הסיר ברו אלא מפני שרוקן את תוכו ולא שינה את שמו כדי להסוות זיהויו. אם עצמה מצרים עד שכבשה ליבו של בן הזקונים שגדל על ברכיו ממש, על נקלה תכבוש לבם של בניו שהיו רועים הרחק מבית אבא ותבולל אותם ואיתם ייתם  בית יעקב. " טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא" תובע תמורה. כנגד לחם שהיא מאכילה אתכם אתם הלחם שהיא אוכלת. זרועותיה של גולה נדיבה חובקות וממיסות לבבות והם פועמים את פעימותיה. שנתו נדדה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה ,וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי".(שם,ב'). תחילה יִשְׂרָאֵל, להזכירו כי שרה עם אלוהים ועם אנשים ויוכל, ובקריאה כפולה יַעֲקֹב, יַעֲקֹב, להזכירו כי כך קראו לו אביו ואמו. בחיל וברעדה הוא שומע " אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָהכִּי לְגוֹי גָּדוֹל-ישראל-אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה–יעקב-וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה–ישראל-וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ" (שם,ג'-ד). אין אומרים אַל תִּירָא אלא למי שירא. 

כשם שהקריאה הייתה כפולה כן הייתה היראה כפולה. יראה מטוב ארץ מצרים, כבר אמרנו. אבל ביראה זאת נסתתרה שנייה. כשעה שביקש אביו יצחק להימלט אל מן הרעב בארץ אל הלחם שבמצרים, התגלה אליו ה' ואמר לו "אַל תֵּרֵ֣ד מִצְרָ֑יְמָהשְׁכֹ֣ן בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ. גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ כִּֽי לְךָ֣ וּֽלְזַרְעֲךָ֗ אֶתֵּן֙ אֶת כָּל הָֽאֲרָצֹ֣ת הָאֵ֔ל וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ" (בראשית כ"ו,ב'-ג'). אך עשר שנים, כשהיה בן 120, נפטר אביו יצחיק בן 180. יעקב חווה את איסור הירידה למצרים, את מצוות "גּ֚וּר בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את" את ההבטחה "וְאֶֽהְיֶ֥ה עִמְּךָ֖ וַאֲבָרְכֶ֑ךָּ... וַהֲקִֽמֹתִי֙ אֶת הַשְּׁבֻעָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתִּי לְאַבְרָהָ֥ם אָבִֽיךָ". הכל היה סמוך בזמן, וכבר הנה הוא יורד מצרימה, מפר את האיסור שאוסר אלוהיו על אביו, פוטר את האלוהים מלקיים את ההבטחה שהבטיח לזקנו אברהם. מנהג ביד הקדמה להרחיק בנים מקיום צוואת אבותיהם. הם פורצים דרך, אבל לעולם לא בלי צער פרידה, בלי ייסורים שמביאה עליהם חטאת ביטול מצוות כיבוד אב. כנגד ייראה כפולה זאת אומר לו ה' במראות הלילה, בקריאה גפולה, "אַל תִּירָא", לא ממצרים גופא, ולא מהפרת בריתי את אברהם ואת אביך.

שלש קריאות כפולות קרא ה' במקרא, קריאה כפולה אחת לאברהם במעמד עקדת יצחק, ואחת למשה במעמד הסנה הבוער, והנה אחת ליעקב בדרך לגלות מצרים. באברהם נאמר, "וַיִּקְרָא אֵלָיו מַלְאַךְ יְהוָה, מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר, אַבְרָהָם אַבְרָהָם; וַיֹּאמֶר, הִנֵּנִי,וַיֹּאמֶר, אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (בראשית כ"ב,י"א). במשה כתוב, "וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל תִּקְרַב הֲלֹם, שַׁל נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג',ד'), וביעקב אומר האלוקים במראות הלילה "יַעֲקֹב, יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (שם) דפוס אחד לכל הקריאות הכפולות. כולם בצמתים גדולים, עקדה, ירידה למצרים, יציאת מצרים. בכולם קריאה כפולה, אברהם, אברהם, יעקב, יעקב, משה, משה. בכולם משיב הנקרא "הִנֵּנִי"כאומר כל כולי לנגדך תמיד. בכולם באה תיבת ציווי "אַל",ובאה תיבת מענה "הִנֵּנִי", אַלתִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר,אַל תִּקְרַב הֲלֹם,אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה". בצמתים גדולים נדרשים אישורים גדולים ונתבעים לקיימם במוכנות גמורה, ב"הִנֵּנִי" מלא. אפשר לקיים אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ ב"הִנֵּנִי" שלם. אין קושי לעמוד באיסור "אַל תִּקְרַב הֲלֹם" ב"הִנֵּנִי".  מן  הדפוס החוזר למדים כי גם "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" מחויבים לקיים כאיסור גמור ב"הִנֵּנִי". כיצד?

 השאיפה היותר נעלה של ישראל כאומה היא הפדות בארץ. היאך נשמע כאילו יש והיראה מפני הגלות יש בה ניסוח של ציווי מחייב "אַלתִּירָא" והתחייבות של "הִנֵּנִי"? האינטואיציה מתערבת מיד ומפנה אל אברהם בברית בין הבתרים " וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה" (בראשית ט"ו,י"ג), כאומרת שהנה בקריאה הכפולה נדרש יעקב לא להתיירא מהחלה לאלתר של מה שהיה נראה כגזירה. דומה כאילו עושה העורמה שימוש ציני בתשוקתו הבלתי ניתנת לכיבוש של האב הישיש, כדי להשיק אחרי 190 שנה את העבדות ואת העינו בארץ לא להם. אבל כל כמה שהאינטואיציה אמינה לשליש ולרביע, איננה ברת סמכא.

הגולה היא אסון. היא הגדול בעונשים השמורים למחלני הארץ בעבירות על חוקי שמים המחייבים אדם ביחסיו לחברו, ואנוש ליוצרו. היא רודפת. היא בית אסורים. היא גיא צלמוות והריגה. אין בין העולם הזה לבין ימי המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד. קץ הגולה היא תחילת מלכות הישועה. אבל, המתבונן בגלויות בעיניים פקוחות מודה כי בגולה יצר העם היהודי את נכסי הרוח מעוררי ההשתאות בעולם כולו, שהשיבו בו את רוחו. הגולה היא המרחב המדמם בו השביע העם היהודי את קיומו כעם, לא רק ביצירה הפנומנלית של רוב ארון הספרים בו צרורה נשמתו, בסידור תפילותיו, בכלכלת תקוותיו, במסירות הנפש ובקידוש השם, בשירי המעלות של שיבת ציון. החרב המתהפכת בגולה רבים חללים הפילה ועם זאת עצומים כל מפעלות שורדיה שהציבו בה ציונים לשמר בה את ברית בין הבתרים. במסכת פסחים פ"ז,ב', מצוטט רבי אושיעא כמי שדורש את הפסוק " מִקּ֣וֹל מְחַֽצְצִ֗ים בֵּ֚ין מַשְׁאַבִּ֔ים שָׁ֤ם יְתַנּוּ֙ צִדְק֣וֹת ה' צִדְקֹ֥ת פִּרְזֹנ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אָ֛ז יָרְד֥וּ לַשְּׁעָרִ֖ים עַם־ ה'" (שופטים ה',י"א)  כפסוק האומר  כי " צדקה עשה הקדוש ברוך הוא בישראל שפזרן לבין האומות". לשם כך הוא מסכל אותיות מלת פִּרְזֹנ֖וֹועושה ממנה מילת פִּזֹרוֹנ֖וֹ. הפרוש הקלאסי לאמירה הנראית כחתרנית, היא כי מפני שישראל היא פזורה אי אפשר להשמיד את כולו, שאם מכים בו בארץ אחת הוא מתקיים בארץ אחרת לשם התפזר. נחמה? פחות מפורתא...ואורשה לפרש בשונה. בימים בהם לא היו קשרי מסע ותקשורת קלים ומהירים בין הגלויות לבין ירושלים, בימים בהם המרחקים הגיאוגרפיים, הלשוניים, התרבותיים בין הפזורות בודד אוכלוסיות אלה מאלה, אירע בעם היהודי נס. בכל הפזורה הייתה תורה אחת שבכתב ושבעל פה, לשון תפילה אחת מפרקי ספר תהלים אחד, מסידור שעיקרו היה אחד, מסוף הולם ועד קצהו דבקו קהילות קטנות וגדולות אלה באלה במצוקות הנוראות של גלויות מנכרות לדבוקה של אומה אחת. המבחן הזה עשה עם. הפזורה בגוף הייתה פרוזה בנפש. היהודים במצור, חיו את יהדותם בפרזות, לא שינו את שמם, לא את לבושם, לא את לשונם, לא האלף' ולא את הב', חצו ימים ומדבריות כדי לתמוך בנטורי ירושלים וארץ ישראל המעטים שומרי החומות והקושאן. היש צדקה גדולה מזו?

 כל זה רחוק מרחק מזרח ממערב מאידיאליזציה של הגולה, מצידוקה, מאידיאליזציה של ״אור לגויים" כשליחות שלשמה נוצר ישראל. כל זה אינו אומר אלא אחת, הגולה הארורה שיעקב ירא היה אותה, הידקה את היהודי לעם אחד. "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה", הירידה הבטיחו האלוהים במחזה הלילה, היא לצורך עליה.

אין יודע אם מראות הלילה הזה הסירו דאגה וחרדה מלב יעקב. אבל איסור " אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" הסיע אותו עם בוקר ב"הִנֵּנִי" שלם לארץ לא לו.... ו"כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָהשִׁבְעִים", ומאתיים ועשר שנים מאוחר יותר-"  וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶףרַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף" (שמות י״ב, ל״ז). 

ערב שבת פרשת ויגש התשע"ז

קיצור תולדות יהוה האם היה פסל של יהוה בבית המקדש? - תוכן העניינים

January 7, 2017, 3:13 pm

≫ Next: מרים מרים, מלכה של מים וים

≪ Previous: הנני בצמתים הרי גורל: וינייטה לפרשת ויגש

$

0

0

ד״ר יגאל בן-נון, קיצור תולדות יהוה, הוצאת רסלינג, תשעז 2016 

הוצאת רסלינג

תיאור תכני הספר - כאן. 

תוכן העניינים

מבוא: הפולחן הישראלי וזיקתו לתרבות האזור

1 - התפנית הדרמטית בימי יאשיהו

פולחן יהוה לפני הרפורמה

כישלון רפורמות בעולם הקדום

שפן מבצע הפיכה נגד הכוהנים ונגד המלך

מאבק צאצאי שילה במקדש בית-אל

צאצאי שילה שולטים ביהודה 

יהודה בונה לעצמה עבר מפואר

תרמית רציפותה של שושלת בית דוד

הפולחן היהודאי חוזר למצבו הקודם

2 - מוצאו של יהוה

מסורות מקבילות על מוצא הישראלים

הוויכוח על מוצא העמים

העברים הוא שם גנאי

העפירו אינם עברים אבל העברים הם עפירו

באיזו שפה דיברו בישראל וביהודה?

הישראלים הם כנענים

מסורת אברהם נגד מסורת יעקב

יהוה אל חדש מצפון ערב

יהוה אלוהי אדום ואלוהי מדיין 

3 - מפולחן אלילי למונו-יהויזם

יהוה בראש פמליית אֵלים

רפורמת המונו-יהויזם

מפוליתאיזם לסינקרטיזם

4 - יהוה האֵל של יוצאי מצרים

יהוה מתגלה בהרים

מסורת חורב נגד מסורת סיני

איפה ניתנה התורה?

אהרון בונה עגל זהב ליהוה במדבר

מסורת אהרון נגד מסורת משה 

גירוש שדים או ברית עם יהוה?

5 - יהוה בכתובות עתיקות

יהוה בשבטי השוסו

יהוה בברכות מכונתילת עג'רוד 

יהוה בכתובות מח'ורבת אל כום

המהפך בתפיסת פולחן יהוה

ייצוג אֵלים בכן הפולחני מתענך

יהוה בחרסי שומרון

יהוה בכתובת מישע

יהוה במכתבי לכיש וערד

יהוה בקמעות מכתף הינום 

יהוה ירושלים מחירבת בית ליי 

6 - תכונותיו של יהוה ופמליתו

אלוהים בכתובת דיר עלא

האֵלים שמש, חמן ואשרה

קורבן אדם לשכך את כעסו של יהוה

קדשים, קדשות וזנות פולחנית

יהוה כאישה וכגבר נבגד

אדמת יהוה: האל הטריטוריאלי

7 - האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?

משתחווים לפסל יהוה

לראות את יהוה פנים אל פנים

יהוה נכנס בתהלוכה לביתו

שביית פסלי יהוה והשאיפה להשבתם

סוף העידן הפולחני והולדת היהדות

הערות ומראי מקום 

מרים מרים, מלכה של מים וים

January 9, 2017, 10:21 am

≫ Next: בנות צלפחד - אקטיביזם פמיניסטי: פואמה

≪ Previous: קיצור תולדות יהוה האם היה פסל של יהוה בבית המקדש? - תוכן העניינים

$

0

0

נילי אמיר סגל, משוררת

Tissot The Songs of Joy

הַיָּם נָבַע בְּעוֹרְקַיִךְ

וְקוֹלֵךְ נִשְׁמַע לְמֵרָחוֹק

עֵת יָצָאת בְּמָחוֹל מוּל אוֹהֲבַיִךְ

כִּי הָעָם אֲהָבֵךְ מִרְיָם.

אַתְּ וְנַעֲרוֹתַיִךְ הֱיִיתֶן שִׂמְחָה

וְחַיִּים עֲבוּרוֹ

עִם הַתֻּפִּים וְהַמְּחוֹלוֹת

לְאַחַר שֶׁבֶר הַיָּם

וְנֵס הַחַיִּים.

אַתְּ וְנַעֲרוֹתַיִךְ עִמָּךְ

שִׂמַּחְתֶּן אֶת הַגְּבָרִים כֻּלָּם.

הַנָּשִׁים יָצְאוּ בְּעִקְבוֹתַיִךְ

וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמַע הַמִּדְבָּר

קוֹלוֹת כָּאֵלֶּה!

הָפַכְתְּ לְאַגָּדָה

עוֹד בְּחַיַּיִךְ.

מִרְיָם מִרְיָם

מַלְכָּהּ שֶׁל מַיִם וְיָם

לֹא מָרִים הָיוּ חַיַּיִךְ

כְּפִי שֶׁלָּחֲשׁוּ שָׁם סְבִיבוֹתַיִךְ.

מֹר וּלְבוֹנָה נוֹטְפוֹת הָיוּ יָדַיִךְ

יָדַיִם בְּרוּכוֹת

שֶׁהֶעֱנִיקוּ תִּינוֹקוֹת

לְאִמָּהוֹת תְּשׁוּשׁוֹת וַעֲיֵפוֹת

לָהֶן הָיִית אֵם וְאָחוֹת.

בְּרוּכָה תִּהְיִי

נְבִיאָה וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל.        

 15.10.2016   כל הזכויות שמורות © לנילי אמיר סגל.  מתפרסם כאן באדיבות המשוררת. 

ספר שיריה, בעקבות האור, יצא בתשס״ז 2007 בהוצאת תל״ם. 

---

בנות צלפחד - אקטיביזם פמיניסטי: פואמה

January 10, 2017, 10:15 am

≫ Next: המקרא, המחקר והחוקר - שיחה עם פרופ‘ אלכסנדר רופא

≪ Previous: מרים מרים, מלכה של מים וים

$

0

0

יפה לורנצי, משוררת
  

The Daughters of Zelophehad

אַקְטִיבִיזְם פֶמִינִיסְטִי-  

"מַה זֶה בִּכְלָל"?

הָיוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד בִּפְלִיאָה שׁוֹאֲלוֹת -

(מֻשָּׂג שֶׁלֹּא הָיָה יָדוּעַ כְּלָל בְּאוֹתָם דּוֹרוֹת).

כְּשֶׁהֵן שׁוֹמְעוֹת אֶת מֹשֶׁה אוֹמֵר אֶת דְבַר-הַשֵּׁם: 

"לְאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" *

הֵן נֶחֱרָדוֹת שֶׁמָּא חֲלֻקַּת הָאָרֶץ לִשְׁבָטִים

עַל-פִּי יוֹצְאֵי צָבָא בִּלְבַד תְּחֻלַּק.

"מַה יַעֲלֶה בְּגוֹרָלָן" זוֹ אֶת זוֹ הֵן שׁוֹאֲלוֹת,

וּמִי יְכַלְכֵּל בֵּיתָן, לְאַחַר שֶׁאֲבִיהֶן מֵת בַּמִּדְבָּר

וְלֹא הִשְׁאִיר בֵּן זָכָר.

בְּחָכְמְתָן וּבְנְחִישׁוּתָן קִבְּלוּ הַחְלָטָה אַמִּיצָה

לְהוֹפִיעַ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי נְשִׂיאֵי-הָעֵדָה 

בְמַפְגִּיעַ לְבַקֵּשׁ וְלִדְרֹשׁ חֵלֶק וְנַחֲלָה

בִּזְכוּת-אָבוֹת בְּאַרְצָן הָאֲהוּבָה. 

אַהֲבָה שֶׁהֻנְחֲלָה לָהֶן בְּמוֹרַשְתּוֹ שֶׁל סַבָּא-רַבָּא,

יוֹסֵף בֵּן יַעֲקֹב, הַמִּשְׁנֶה לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם.

הֵן הַיְּחִידוֹת שֶׁנָּקְטוּ בְּאַקְטִיבִיזְם פֶמִינִיסְטִי,

הֵן אֲשֶׁר הֵנִיפוּ אֶת נֵס זְכוּת-בָּנוֹת לִירוּשָׁה.

כָּךְ, בִּזְכוּתָן זָכָה אֲבִיהֶן לְזֵכֶר וּלְנַחֲלָה שֶׁעַל שְׁמוֹ נִקְרְאָה.

הִתְחַיְּבוּת עֲלֵיהֶן הֻטְּלָה, 

שֶׁלֹּא לְהִנָּשֵׂא לְגֶבֶר מִשֵּׁבֶט אַחֵר, 

כִּי לֹא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת לְהַעֲבִיר מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט נַחֲלָה.

כֹּה לֶחָי, בְּנוֹת צְלָפְחָד! זְכִיתֶן וְזִכִּיתֶן בְּזִכְרוֹן- עַד! 

* במדבר כ"ז א - ז

יפה לורנצי, נתניה

כל הזכויות שמורות למשוררת © 
השיר מתפרסם כאן באדיבותה. 

ספריה של יפה לורנצי 
הד צעדי: שירים (תשס״ט 2009)
קול הנשמה: שירים (תשע״ב 2011). 

המקרא, המחקר והחוקר - שיחה עם פרופ‘ אלכסנדר רופא

January 11, 2017, 3:13 pm

≫ Next: בן פורת יוסף: מקאמה

≪ Previous: בנות צלפחד - אקטיביזם פמיניסטי: פואמה

$

0

0

פרופ' אלכסנדר רופא

ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית (מראיינת)

אלכסנדר רופא הוא פרופסור (אמריטוס) למקרא, האוניברסיטה העברית בירושלים. מספריו בעברית (בסדר כרונולוגי): האמונה במלאכים במקרא, תשל"ט; ספר בלעם (במדבר כ"ב, ב – כ"ד, כה): עיון בשיטות הביקורת ובתולדות הספרות והאמונה במקרא, תש"ם; סיפורי הנביאים: הסיפורת הנבואית במקרא - סוגיה ותולדותיה, תשמ"ב, מהדורה שנייה תשמ"ו; מבוא לספר דברים, תשמ"ח, והספר המקיף מבוא לספרות המקרא, תשס"ו, הדפסה שנייה תשס"ז.

ספרך ’מבוא לספרות המקרא‘, שהדפסה שלישית שלו עומדת לראות אור בקרוב, הוא חיבור מקיף ברוב תחומי הספרות המקראית. כמה שנים עמלת על כתיבתו? 

התחלתי ללמד מבוא למקרא באוניברסיטה העברית בשנת תשל"ה, והספר צמח משיעוריי מאז ואחרי כן. תהליך הכתיבה ממש נמשך כחמש-עשרה שנה, משנת תשנ"א (1991) ועד שנת תשס"ו (2006).

הופעתו של מבוא למקרא בלשון העברית, שנתחבר על ידי חוקר אחד, הוא ציון דרך בחקר המקרא בארץ. המבוא שלך שונה מאד בתפיסותיו ממבוא המקרא של משה צבי סגל מחד גיסא ומתולדות האמונה הישראלית של יחזקאל קויפמן מאידך גיסא. למשל, סגל הצהיר בהתחלת המבוא שלו שהתורה היא יצירה ספרותית מיוחדת במינה ושאין לדון בה לפי כללי הביקורת הנהוגים בספרויות אחרות. לו התקיימה עכשיו פגישה ביניכם מה היית אומר לו על כך?

תפקידו של החוקר הוא להבין את המציאות, ותפקידו של חוקר מקרא הוא להבין את תולדות ספרותנו הקדומה, ודרכה להבין את תולדות עמנו. כדי להבין את אלה, אין לנו כלים אחרים, אלא כלי החקירה האנושיים, הצנועים שלנו. הכלי הנתון בידנו כדי להבין כיצד נוצרה התורה הוא הנקרא השיטה הפילולוגית-היסטורית. בשיטה זו אנו משתדלים לקבוע את זמן חיבורן של התעודות השונות שבתורה ואת הסוג הספרותי שלהן. לעומת זאת, אם נחזיק בדבריו של מ"צ סגל ז"ל, אין מקום ללמד תורה באוניברסיטאות, כי כלי המחקר הנהוגים בהן נפסלים. אבל תפקידה של אוניברסיטה הוא להרבות דעת, ומה עוד - בתחום שהוא לב-לבה של תרבותנו. פירושו של דבר הוא שבדרכו של סגל ז"ל תחטא האוניברסיטה לעצם ייעודה.

יחזקאל קויפמן החזיק בתפיסה מונוליתית של אמונת ישראל. לדעתו אמונת הייחוד הופיעה בימי משה והתקבלה על כל העם. האלילות לא הייתה אלא תופעה שולית באמונת ישראל. מחקריך, בשונה מכך, מדגישים את אופייה הדינאמי של אמונת ישראל בתקופת המקרא. הראית שבטקסטים העתיקים ניכרת עדיין הכרה בדבר קיומם של אלים שונים לצד ה‘. מתי לדעתך התגבשה ההכרה בה‘ אלוהי ישראל כאל אחד ויחיד?

לעניות דעתי היה פה תהליך מודרג. בתקופה עתיקה יחסית, עוד לפני המלוכה, נתקיים בישראל מוסד הברית בין ה' ובין העם. הברית חייבה עבודה לאל אחד בלבד. שלב אמונה זה מכונה בדרך כלל 'הנותאיזם'. במשך הזמן, בערך במאה השביעית לפסה"נ, אירע המעבר מעבודה לאל יחיד לאמונה באל יחיד. אמונה זו מאפיינת רבדים אחדים בספר דברים ואת ישעיהו השני (ישעיה מ - נג).

מנין נבעה האמונה במלאכים בישראל?

אמונה במלאכים, היינו שליחים אלוהיים, הייתה קיימת כבר במיתוסים האוגריתיים, מן האלף השני לפסה"נ, לפני כניסתנו לארץ. מחברים ישראליים קלטו אמונה זו, אך השתמשו בה לצרכי אמונתם ההנותאיסטית–מונותאיסטית. הם הורידו אלים אחרים, כגון רשף או האל בית-אל, מדרגתם וחשבו אותם לשליחים של ה'. אחרי כן היו בוודאי פיתוחים אחרים, הבנות אחרות, של טיבם של המלאכים. אולם המוצא האלילי של המלאכים עדיין היה ידוע, ועל כן נתגבשה באסכולות מסוימות התנגדות נחרצת לאמונה במלאכים, היא הניכרת באסכולה המשנה-תורתית (אסכולת ספר דברים) ובאסכולה הכוהנית. גם קהלת ואחריו הצדוקים שללו את האמונה במלאכים.

המבוא שלך (שתורגם לאנגלית) אינו מצלם את מצב המחקר בסגנון אנציקלופדי אלא מבטא את השקפותיך המקוריות שהן פרי מחקר מעמיק ורחב אופקים שהתנהל באינטנסיביות לאורך עשרות שנים. האם אתה סבור שעובדת היותך ישראלי, יהודי וציוני השפיעה במשהו על אופיו ותכניו של המבוא ובידלה אותו ממבואות לועזיים בני זמננו?

בידוע שאין מחקר אובייקטיבי. החוקר מותנה על ידי ניסיונו והשקפותיו. הוא יכול רק להשתדל ולהתגבר על דעותיו הקדומות ועל מאוויו, כדי שתהיה חקירתו מאוזנת. על כן אין לי קושי להשתתף במשא ומתן מחקרי עם חוקרים בני אומות אחרות. עם זאת, יש בוודאי נקודות שעמדתי עליהן בזכות מוצאי היהודי, השקפותיי הציוניות ודאגותיי כישראלי. למשל, פולמוס נישואי התערובת המשתקף בבראשית כד מצד אחד ובספר רות מצד שני עודנו אקטואלי מאוד במדינה שאין בה נישואין אזרחיים. והאזהרה החמורה שהושמה בפי אברהם בדבריו לעבדו, ‘השמר לך פן תשיב את בני שמה...רק את בני לא תשב שמה’, מורגשת אצלי מאוד, כי כמו ישראלים רבים מדאיגה אותי הירידה מן הארץ. אלה הם פרטים, אמנם חשובים. על הכול מלווה אותי מחשבה שהבעתי לפני למעלה מעשרים שנה: ‘אמת נכון הדבר, שלעם ישראל בדורנו יש חיובים העולים מן העבר, אך לא פחות מזה יש עליו חיובים העולים מראייה מדעית, היינו היסטורית-ביקורתית, של אותו עבר. לראייה הזאת אני מזמין את המשכיל הישראלי’.

מן המפורסמות הוא שמעולם לא חששת לחלוק על דעות אחרים. כך למשל, בנושא החלוקה המקובלת בין דבריהם של שני הנביאים עלומי השם שנתכנו במחקר ישעיהו השני וישעיהו השלישי; בשאלת היחס בין הנוסח הארוך (נה“מ) והנוסח הקצר (הנוסח העברי המשתקף בתה“ש) של ספר ירמיה; ובזיהוי אופיו של QSam^a4. גם בעניין השערת התעודות פיתחת גישה משלך, ששונה מזו שיצאה מבית מדרשם של גראף-קינן-ולהאוזן. במחקריך על סיפור אירוסי רבקה (בראשית כד),  אונס דינה (בראשית לד), דוד וגלית (שמ“א יז), מצור שומרון (מל“א כ) וכרם נבות (מל“א כא) מצאת צביר סמנים המעיד עליהם שמוצאם מהתקופה הפרסית. אילו מסקנות אתה מוציא מכך לגבי השערת התעודות והתאוריה על העריכה המשנה-תורתית של נביאים ראשונים?

נראה לי שהשערת התעודות הצליחה בהבחנה בין כתביהן של שתי האסכולות הגדולות שפרחו בישראל בין המאה השמינית לרביעית לפסה"נ - האסכולה המשנה-תורתית והאסכולה הכוהנית. באשר לשאר הכתבים שבתורה, הרי שיוכם לשתי תעודות בלבד, ס"י ו-ס"א, היה מוטעה; יש כאן עושר של יצירה רבה ומגוונת  שפרחה בישראל במשך מאות בשנים. התורה וספרי נביאים ראשונים מחזיקים את יצירתם של מחברים רבים מעם ישראל על ימיו הראשונים. בין החיבורים הללו יש יצירות עתיקות ביחס, ויש מאוחרות. גם המאוחרות, כגון סיפור דוד וגלית וסיפור כרם נבות, זכו לתהילת עולם בזכות האמונה והמוסר המובעים בהן. באשר להשקפה שקבעה ל'נביאים ראשונים' עריכה אחידה באמצע המאה השישית, זהו עוד סד דוגמתי שכבל את המחקר. בספרים אלה יש גם עריכה הקודמת לזו של האסכולה המשנה-תורתית וגם רבדים ספרותיים מאוחרים יותר. דוגמה להם היא התפילה הארוכה שהושמה בפי שלמה בחנוכת המקדש (מל"א ח).

מה דעתך על האסכולה הטוענת שספרות המקרא כולה התחברה בתקופה הפרסית או אפילו ההלניסטית?

מחקר המקרא מאז ימי דה-וטה ,(De Wette) בשנת 1805, פיתח בחנים כדי להבדיל בעזרתם בין עתיק למאוחר ביצירה המקראית (על פי טיבם של המוסדות הפולחניים והמשפטיים המשתקפים בה) ובין דיווח היסטורי ליצירה אגדתית. בדורות האחרונים גם השתכללה ההבחנה בין לשון מקראית קלאסית ללשון מאוחרת, מימי בית שני. על כל זה ‘האסכולה החדשה’ מוותרת. הם מוחקים את כל הישגי המחקר שקדם להם. כשם שהפונדמנטליסטים רוצים שהכול יהיה עתיק, ‘קרוב להתגלות בהר סיני’, כך ‘האסכולה החדשה’ רוצה שהכול יהיה מאוחר, ועל כן לא-מהימן. אחד מנציגי אסכולה זו אף אמר בפגישה באוניברסיטה בארץ, שלדבריו יש אימפליקאציות אקטואליות; רצה לומר, שעם ישראל כמעט לא היה כאן, ולנו אין זכות על הארץ. צריך לשבח אותו על גילוי הלב שלו. אולם זהו פונדמנטליזם הפוך, והוא פסול לא-פחות מזה של החרדים.

לאן מועדות פני חקר המקרא בימינו? האם הוא מתחיל לגלוש לכיוון המדרשי?

חושבני שהגלים המדרשיים השונים יחלפו מעלינו, וחקר המקרא יישאר ויוסיף להיבנות בדרך הנכונה.

ביקורת הנוסח, המכונה ’הביקורת הנמוכה‘, נתפסת הרבה פעמים כמעין מסד של בניין שהביקורת הספרותית-היסטורית, המכונה ’הביקורת הגבוהה‘, נשענת עליו. אבל האם זה כך בהכרח? האם ניתן להפוך את היוצרות ולטעון שלפעמים הביקורת הספרותית-היסטורית היא המסד וביקורת הנוסח נשענת על ממצאיה?

זאת בדיוק טענתי. ביקורת הנוסח עובדת במרחב שבין הנוסח המקורי (מתועד או משוער) לנוסח המסורה שלפנינו. כדי לשחזר את הנוסח המקורי, עלינו להכיר את המושגים ואת דרכי ההבעה השליטים בחיבור הנדון. את ההכרה הזאת מספקת לנו הביקורת הגבוהה שזיהתה את החיבורים השונים שבתנ"ך . הווי אומר, פעמים רבות נקודת המוצא להחלטה מהו הנוסח הנכון יהיה הזיהוי של החיבור הזה, שנעשה על ידי הביקורת הספרותית-היסטורית.  

האם התמורות שחלו באמונת ישראל השפיעו על מסירת נוסח המקרא?

בלי ספק. כאשר השתלט המונותאיזם נולד הצורך לתקן את הכתובים שהודו בקיומם של אלים אחרים. כאשר השתלט העיקרון של מקום פולחן יחיד בירושלים ביקשו סופרים לתקן את הכתובים שאישרו את קדושתם של מקומות פולחן אחרים. כאשר השתלטה התורה כמשפט חיובי בישראל, החלו לשלב אותה, את שמירתה ואת לימודה בכתובים שם לא נזכרה לכתחילה. על שלוש הדוגמאות האלה אפשר להוסיף כהנה וכהנה.

המודעות לשלל עדי הנוסח הביאה לגיבוש כללים טקסטואליים שיסייעו לזיהוי ’גרסאות המקוריות‘ שהן ’הטובות יותר‘. אחד הכללים המקובל על חוקרים רבים הוא, שכאשר טקסט מתועד בנוסח קצר ובנוסח ארוך אז הנוסח הקצר עדיף, ובלבד שהוא לא נוצר כתוצאה משיבוש מעתיקים (הומויוטלאוטון, המכונה בעברית 'דילוג בין השוות'). ההנחה היא שהנוסח הארוך התפתח משאיפתם של סופרים והוגים להבהיר ענייני לשון, תוכן או השקפה, ושהם עשו זאת באמצעות תחיבת דברים לנוסח שהיה לפניהם. האם הכלל הזה עומד לדעתך בפני הביקורת? האם תמיד יש להעדיף את הנוסח הקצר?

לא היא. יש מקרים שהנוסח הארוך הוא הראשון, ואילו הנוסח הקצר 'נולד' ממנו. כך למשל הסיפור על השארית ביהודה לאחר החורבן: הדיווח במל"ב כה 23 - 26 (ארבעה פסוקים) הוא קיצור שנעשה מן הסיפור  המשוקע בירמיה מ 7 - מא 18 (28 פסוקים). תהליך דומה ניתן לראות באנאלים של מלכי אשור. במהדורות מאוחרות יותר מקצרים את המסופר במהדורות הקודמות. מלבד זה יש בספרי המקרא מקרים שסופרים מאוחרים קיצצו במקור שלפניהם מסיבות ספרותיות (סתירות או כפילויות הפריעו להם) או אידיאולוגיות (רצונם להסיר פגמים מגיבורים נערצים).

מחקריך העלו שהאסכולה המשנה-תורתית (כמו האסכולה הכהנית) נוצרה בממלכת הצפון. איך היא הגיעה לממלכת יהודה והמשיכה להתפתח בה?

המסמך הראשון של אסכולה זו שהגיע לידינו הוא ספר דברים, המכונה גם 'משנה תורה'. בספר הזה יש גרעינים עתיקים של מסורות צפוניות. הרי מכתיבים שם טקס של ברכה וקללה בין גריזים ועיבל, כלומר בעמק שכם (דברים יא 26 - 30; כז 11 - 13) ומצווים בו על הקמת 'אבנים גדולות' ובניית מזבח בהר עיבל (כז 4 - 8), שבשיפוליו נמצא תל בלאטה, היא שכם העתיקה. זה מעיד על מוצא האסכולה הזאת בשכם. מסתבר שעם חורבן מלכות ישראל הגיעו פליטים מן האסכולה ליהודה והמשיכו בה את עבודתם. הם (או שכמותם) הביאו אתם גם ספרות נוספת - מזמורים כגון תהלים פ, פא, ספר של נבואות הושע, וספר עתיק על התקופה שלפני המלוכה, שהרי רוב השופטים הנזכרים עד שמ"א יב הם מן הצפון. פליטים משכילים אלה, שהיו חסרי כול, ובייחוד חסרי קרקע, מצאו את מקומם בחצר המלך או השרים הגדולים, ובחוגים אלה שגשגה האסכולה המשנה תורתית.

הרבית לחקור את תופעת הנבואה בישראל, סוגיה ותולדותיה. אחת התופעות המסקרנות היא הופעת נביאי הכתב במאה השמינית לפסה"נ. מדוע דווקא אז? הרי היו נביאים גם קודם לכן! 

תליתי זאת בסיבה ריאלית פשוטה. הכתיבה, ככל הנראה, לא הייתה נפוצה בעם. היא הייתה מצומצמת לחצר המלכות ולכהונה. רק במאה השמינית לפסה"נ החלה הכתיבה לפרוץ בשכבות רחבות יותר, כפי שמעידות החותמות והתעודות שהגיעו אלינו, ואז החלו לכתוב את דברי הנביאים - עמוס, הושע, ישעיהו, מיכה. 

נעבור עתה לנושא כאוב. בתקופה האחרונה מרבים לדבר על כך שהדור הצעיר אינו מוצא עוד עניין בתנ“ך. הדבר ניכר, בין השאר, במספר האפסי של תלמידי התיכון הבוחרים ללמוד תנ“ך מורחב. ההדרדרות המתמשכת במעמדו של התנ“ך הגיעה לממדים כאלה שיש החושבים שכבר ’איבדנו את התנ“ך‘. האם אתה שותף לתחושה הזאת?

כאשר אני רואה את איכותםשל התלמידים היום, בין שקיבלו חינוך דתי בין שלא קיבלו, אני עדיין מלא אופטימיות. לדעתי, האיכות גבוהה היום ממה שהייתה בדורי ולאחריו, במשך עשרות שנים. אבל את שאלת על מספרהלומדים. לדעתי, התנ"ך איננו מעניין את התלמידים, משום שהוא לא נלמד בצורה הנכונה, והצורה הנכונה היא בדרך הביקורת. גם כאשר עוסקים ביחידות מוגדרות של שירה או סיפורת, צריך שהתפיסה הביקורתית תנחה את המורה, כדי שלא יערב מין בשאינו מינו. אם לימוד התנ"ך יהיה מעניין, יבואו תלמידים ל'תנ"ך מורחב'.

ממה נובעת ההדרדרות במעמדו של התנ“ך בחברה הישראלית?

התשובה היא מורכבת. ראשית, התנ"ך הוא בעיקרו ספרות דתית, ורוב החברה הישראלית ממורמר על הכפייה דתית, בייחוד בדיני האישות, ועל היחס של הממסד הדתי, נציגיו ושלוחיו, לנכרים, לגרים ולמיעוטים. מכאן כבר באה דחייה של התנ"ך. שנית, התנ"ך הוא ספר קשה; העברית שלו היא בת אלפי שנים, ויש בחיבורו בעיות לא פשוטות. בשביל ללמד אותו צריכים אנו למורים הטובים ביותר. אבל אלה מנין יבואו? מאז הקמת המדינה חלה נהירה החוצה ממקצוע ההוראה למקצועות בתחומים חדשים, בצבא, במינהל, במחקר, בתעשייה, בכלכלה, ויחד עם זה מערכת החינוך גדלה ונכפלה עשרת מונים, ומורים לא היו לנו. יתר על כן, בחברה החומרנית שלנו מעמדו הציבורי של המורה נשחק והלך; מעטים אנשים שמכבדים את עצמם והולכים להוראה, ומה עוד בתחום מדעי הרוח. אם אין הוראה מעולה של התנ"ך בבתי הספר, ממילא נפחת ערכו של התנ"ך בציבור.

מנחם בן אינו מפסיק לצעוק ש’לא במקרה התרוקנו כמעט חוגי התנ"ך באוניברסיטאות מתלמידים, כי הוראת תנ"ך באוניברסיטאות נעשית בדרך מאוסה במיוחד, ומשם באה הרעה לבתי הספר התיכוניים שלנו‘. ’הדרך המאוסה במיוחד‘ שהוא מדבר עליה היא בדיוק הדרך שאתה מצטער ש‘איננה מקובלת בלימוד התנ“ך בישראל היום‘... איך היית מסבירלמורי התנ“ך שדווקא הגישה הביקורתית היא הגישה הנכונה להוראת התנ“ך בבתי הספר (בהתחשב בגיל התלמידים, ידיעותיהם ויכולותיהם)?

אינני יודע האם מר מנחם בן הנ"ל התנסה בהוראה בבית ספר תיכון. לגופו של עניין, אני מדבר על הוראה בתיכון בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה, בגילאים 13 עד 18. מבחינה רגשית אלה עודם ילדים, אך מבחינה אינטלקטואלית הם מפותחים לעילא. הם לומדים מתמטיקה ופיסיקה ברמה מדעית; כיצד נדרוש מהם שישכחו את כישוריהם השכליים כאשר ייכנסו לשיעור תנ"ך? הלימוד, גם בתנ"ך צריך להיות מדעי. ברור הדבר שגם בלימוד כזה יש צדדים שאין מקומם בבית ספר תיכון. אין מקום לפרק פרקים ופסוקים על דרך השערת התעודות. אבל צריך להבחין בין החיבורים השלמים השונים ולהעמיד כל אחד על חזקתו, בתוכן, בהבעה, בהשקפת העולם שבו. למשל, שני סיפורי הבריאה. אוי לו למורה שינסה לפשר ביניהם בדרך הפלפול! זו תהיה 'פשרה רקובה', כלשונו של לנין (ביטוי מוצלח, הדבר היחיד שאני מוכן לקבל מלנין). ובאשר לעיתונאי הנ"ל: שיצעק עד שיתגמלו את המורים בתיכון, ומורי תנ"ך בכללם, בצורה נאותה. כצעד ראשון: האם קיימים פרסים למורים תיכוניים מצטיינים?

כל מי שזכה ללמוד אצלך יודע עד כמה מפעמת בך האהבה לתנ"ך, לשפה העברית ולארץ ישראל. איך ומתי התפתחה בך האהבה המשולשת הזאת?

גדלתי בבית ציוני. אבי ביקר בארץ ארבע פעמים, והניע את משפחתו לעזוב את בסרביה (מולדובה) ולעלות ארצה, 16 נפשות בסך הכול. הוא לא הספיק לעלות ונפטר באיטליה. אני העליתי את עצמותיו. באשר לעברית, הוא ביער את האידיש מן ההתכתבות עם בני משפחתו וכתב אליהם רק עברית (מכתביו בידי). את התנ"ך הוא הוריש לאחי הגדול ממני, אך אני לא הספקתי לקבל ממנו. כאשר עליתי ארצה, בן שבע, חיפשתי מה לקרוא. בבית הספר הציעו לי ספרים שנקראו 'מעשיות לתינוקות'; כבר השם העליב ודחה אותי. 'נפלתי' לקריאה באיטלקית, ובשפה זו מצאתי ביבליה פרוטסטנטית. כך התחלתי לקרוא תנ"ך. מאז אני חסיד של אמרת חז"ל: ‘שמע - בכל לשון שאתה שומע’. די מוקדם עברתי לתנ"ך בעברית. אני זוכר שכל כך אהבתי את ספר עמוס, שבכיתה ה' ידעתי אותו כולו בעל-פה. אם יש לי בקיאות בתנ"ך, היא לא באה מן האוניברסיטה, אלא משנות ילדותי.

מתי עלית לארץ ובמה עסקת בשנותיך הראשונות בה?

עליתי ארצה בשנת 1939. החזירו אותי לכיתה ב, ועשיתי בארץ אחת עשרה שנות לימוד. בסוף שנת 1951 התחלתי ללמוד מקרא באוניברסיטה. מורי הראשון היה משה דוד קאסוטו. גם בשנה שלפני כן הייתי בא מן הקיבוץ לשמוע את שיעוריו, בימי חמישי, בשעות 5-7 בערב.

איטליה תופסת מקום מיוחד בעולמך: הנך יליד איטליה, חלק ממחקריך הופיעו בתרגום לאיטלקית, הרבצת תורה באיטליה, היית חבר מערכת כתב העת Henoch, טורינו, וכיום אתה חבר מערכת כתב העת Rivista Biblica , בולוניה. מהי איטליה עבורך?

משפחת אמי חייתה באיטליה מאות שנים. סב-סבי, יואל גאליקי מהעיר סיינה, יצא מן הגטו כדי להתנדב למלחמת השחרור האיטלקית הראשונה בשנת 1848. דודי גואידו (יהודה) גאליקי היה קצין בצבא איטליה ונלחם במלחמת העולם הראשונה, שהאיטלקים חשבוה למלחמת השחרור הרביעית. (ואולם סבי אלברטו גאליקי היה איש שלום ואמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע, שאיטליה איננה צריכה להיכנס למלחמה.) בקיצור, חווית איחוד איטליה ושחרורה מעול הקיסרות ההבסבורגית הייתה נטועה עמוק במשפחת אמי. כאשר אבי צבי רויפר הגיע לאיטליה כסטודנט ממזרח אירופה, הוא הביא למשפחה זו את בשורת הציונות. אולם בד בבד העריך מאוד את איטליה על האווירה הליבראלית שלה (למרות השלטון הפשיסטי). בעצם, הכרתי לא מעט סטודנטים מן הארץ, מיוון וממזרח אירופה שבאו ללמוד באיטליה: כולם הוקסמו ממנה. האנטישמיות רחשה מתחת לפני השטח, אך סטודנטים זרים לא יכלו לחוש אותה. היא הייתה נחלת חלק מן הכמורה הקתולית והיסודות היותר קיצוניים במפלגה הפשיסטית. כל זה שייך לעבר של משפחתי. באשר לי, כשגורשתי מבית הספר הכללי, בשנת 1938, ונכנסתי לבית הספר היהודי בעיר פיסא (זה היה שמה בישראל), הייתי התלמיד היחיד בכיתה ב ולמדתי יחד עם שני תלמידים מכיתה ג. כך הגעתי ארצה עם מטען של שלוש כיתות של בית ספר איטלקי, וזה היה לא מעט, כי תכנית הלימודים שלו הייתה עשירה. בארץ, אמי, שהייתה מוסמכת של אוניברסיטת פיסא בלימודים קלאסיים, עמדה על כך שנלמד שפה וספרות איטלקית בשיעורים פרטיים. כך שימרתי מטען מסוים מן התרבות האיטלקית. אני מעריך את עושרה וקורא בספרותה.

 הקשר שלי עם עמיתים מאיטליה נתהווה במשך השנים כאן בארץ. את פרופסור סוג'ין מרומא הכרתי בביתו של פרופסור זליגמן ז"ל, ופרופסור אידה צאטלי מפירנצה השתתפה בשיעוריי כאשר למדה בארץ. הם הזמינו אותי לראשונה להרצות באיטליה בשנת 1981 וגם קישרו אותי עם מו"ל איטלקי מצוין בצפון איטליה. היום נדמה לי שעיקר קשריי הם עם מוסדות דתיים קתוליים, ובשנים האחרונות הם הזמינו אותי ללמד אצלם. לצערי הרב, היחס מצד המורים למקרא, לשפות שמיות ולמזרח עתיק באוניברסיטאות של המדינה הוא יותר צונן. חלקם נגוע באנטי-ציונות שמאלנית ואצל חלקם אתה מרגיש שיירים של אנטישמיות תרבותית. רובם לא מצאו לנחוץ ללמוד עברית. ואני מכיר פרופסור צעיר למקרא באוניברסיטת רומא שאפילו לא ביקר בארץ, מרחק ארבע שעות טיסה! מהי איטליה עבורי? יש לי יחס של קרבה ושל הסתייגות גם יחד. ואולי אוסיף, שאני חי בארץ מזה שבעים ואחת שנה. כאן גדלתי וכאן למדתי וחונכתי בבית הספר העברי ובתנועת הנוער הציונית. אני, ילדיי ונכדיי שירתנו בצבא כמיטב יכולתנו. בסיכום: ישראל היא ביתנו ובאיטליה אנחנו אורחים.

אתה איש רוח שבמחקריו מתגלה עושר תרבותי גדול המגיע הרבה מעבר לתחומי חקר המקרא: ספרות עברית וכללית, היסטוריה של עם ישראל והיסטוריה כללית, מדע הדתות ועוד. גם פרסמת מחקרים שהם מחוץ לחקר המקרא. איזה ספר שקראת לאחרונה הרשים אותך במיוחד?

תודה על המחמאות, שלדעתי הן מוגזמות. 'נסחפת קצת' הייתה אומרת כאן בתי הצעירה. לאחרונה קראתי את הספר ילדי ארבט,בשלושה כרכים, מאת אנטולי ריבקוב, סופר יהודי רוסי. הספר מתאר בצורה נאמנה את הנוער הגדל ברובע מרכזי במוסקווה בימי הטרור של סטלין, משנת 1934 והלאה. זהו תיאור ריאליסטי, משכנע מאוד.

במה אתה עוסק עתה? 

השבוע סיימתי מאמר על קאסוטו באנגלית. זוהי הרצאה שנתתי באוסקה, ביפן בקיץ 2009. סוף-סוף הגיעה השעה להפוך אותה למאמר שיתפרסם אצלם. ניסיתי לתאר בו את דרכו המחקרית במקרא של קאסוטו, למן עבודותיו הראשונות, שאינן מוכרות אצלנו, כי נכתבו באיטלקית ולא תורגמו לעברית ולאנגלית. תיארתי את הרקע להתעניינותו של קאסוטו במיתוסים האוגריתיים ואת ההמשך, בשחזור של שירת העלילה הישראלית הקדומה. ביטאתי בו הסתייגות מעמדתו כלפי השערת התעודות והסכמה עם שיטתו בעניין 'סמיכות הפרשיות וסידורן בספרי המקרא'. כרגיל במחקר, עוד מצאתי בזה קצת מקום להוסיף על דברי קאסוטו, מורי הראשון במקרא.

ולבסוף שאלה אישית במיוחד, האם אתה מאמין באלהים?כן. יותר מזה: אני חש בנוכחותו.

*התמונה לעיל צולמה על ידי חזי חוג'סטה וכל הזכויות שמורות לאוניברסיטה העברית בירושלים. 

ראו גם: א' רופא, מלאכים במקרא

בן פורת יוסף: מקאמה

January 12, 2017, 9:10 am

≫ Next: שיר קדום

≪ Previous: המקרא, המחקר והחוקר - שיחה עם פרופ‘ אלכסנדר רופא

$

0

0

ד״ר שלמה בכר, אוניברסיטת חיפה (בגמלאות) 

Raffaellino Bottalla - Joseph sold by his brothers

כשרץ יוסף לחברה, לספר על החלום// הוא לא ידע, שבעטיו הוא לא ישוב הביתה בשלום.//  שִברו של החלום היה אז אלימות וָשבר//  ולא רק מאגר של אלומות דגן וָשֶבר.// נטול כֻתונת הפסים - סמלה של גאווה//  הושלך מאיגרא רמה לבור של ענווה.//  את לֶקח מעשיו על בשרו הוא חש,// ובעֵרומו, כמו נולד הוא מחדש.//  וכשהבן המועדף// אל מִשְבְּרי חיים אמיתיים נחשף,// את השברים, שברי חייו אסף.// מסלול חיים חדש, עיצב בעצב וחָכמה//  כשהשליחות – תרתי משמע -// הייתה לו למילה מנחה,// ובזכותה היה לאיש מצליח המקרין סליחה.//  

הכול צָפו בו אז בהשתאות// אוגר תבואה כנמלה ללא לאות// ובעזרת השם צולח את משבֵר החקלאות.// וכשאחיו המיוסרים השתחוו לו, ממש כפי שחלם,// ויאוש ואשמת שווא איימו להפלילם.// מרעב ומבוכה, את רוּם מעמדו ניצֵל, להצילם,// הסיפור מראשיתו שזור פואמה פדגוגית חדשנית.// שרשור מחרוזת חינוכית ועדכנית://  האל ידע כי רק חינוך בהתנסות יוכל// לחולל בבן המפונק את השינוי המיוחל.// וכשהשיטה החינוכית אכן צלחה// יוסף המחנך יישם אותה על בני  המשפחה.// מסכת חינוכית העביר את האחים// וכך גם הם הפנימו את שינוי הערכים.//

שיר קדום

January 13, 2017, 3:36 am

≫ Next: אני אנטי גיבור

≪ Previous: בן פורת יוסף: מקאמה

$

0

0

בלפור חקק, משורר

אַהֲבָתֵנוּ סְנֶה לֹא אֻכָּל

מִקַּדְמַת יָמִים אַתְּ שָׁם

אִשָּׁה וְאָחוֹת

שְׂמֹאלֵךְ תֹּאמַר אַהֲבָה

יְמִינֵך תֹאחַז לוּחוֹת

עַל הָהָר  שֶׁעָמַדְנוּ שְׁנֵינוּ

חֻפַּת אַפִּרְיוֹן עֶרֶשׂ אַהֲבָה

וּמַשַּׁק כְּנָפַיִים

שֶׁל רוּחַ קְרוֹבָה

מִן הַיָּם הַגָּדוֹל בָּאת

וַאֲנִי מִן הָהָר

חָצִינוּ אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל עֲרָפֶל

לְהִתְקַדֵּשׁ בַּמִּדְבָּר.

וּכְשֶׁבָּאָה רוּחַ קָדִים

הָאֹשֶׁר הָיָה קַל.

הָיְתָה עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה

אַהֲבָתֵנוּ סְנֶה לֹא אֻכָּל.

מתוך: רשות לתיקון עולם, 2016

אני אנטי גיבור

January 15, 2017, 9:00 am

≫ Next: להיות פרש הרוכב על שני סוסים דוהרים: מלחם באדר, דיוקנו של מורה

≪ Previous: שיר קדום

$

0

0

משה שפריר, משורר

José Echenagusía - Samson and Delilah

מוֹדֶה אֲנִי וִּמְתְוַדֶּה:

לֹא יָכֹלְתִּי כְּמוֹ הַגִּבּוֹר שִׁמְשׁוֹן

לְהָמִית שִׁלְשׁוֹם שְׁלֹשִׁים אֲנָשִׁים בְּאַשְׁקְלוֹן

כְּדֵי לְהַשִּׁיל מֵהֵם את חֲלִיפוֹת-הַבְּגָדִים

וּלְתִתָן כְּמַתְּנַת-זְכִיָּה לְפוֹתְרֵי הַחִידָה;

וְגַם כְּשֶׁבָּאתִי אֶתְמוֹל אֶל זוֹנָה בְּמוֹנְטְרִיאוֹל

וְלֹא יָכֹלְתִּי לָהּ,- הִיא אוֹתִי נִחֲמָה וְכָךְ לִי אָמְרָה:

"אַל תַּעֲשֶׂה מִזֶּה עִנְיָן גָּדוֹל, זֶה לֹא כָּזֶה נוֹרָא"

(וְלֹא אָמְרָה כַּזֹּאת לְשִׁמְשׁוֹן הַזּּוֹנָה מֵעָזָה).

מַה פֶּלֶא שֶגַּם הַיּוֹם אֵינֶנִּי יָכֹול בְּהֶכְרַחַ

לְצַמֵּחַ מֵחָדָש שֵׂעָר בְּרֹאשִׁי הַקֵּרֵחַ

וּלְהַפִּיל על קהל עַמּוּדֵי מִגְדָּלִים.

אֲבָל מַה חֲבָל עַל שֶׁכָּעֵת בֶּאֱמֶת

אֵינֶנִּי מַמָּשׁ כָּמוֹהוּ נָזִיר לֵאלֹהִים,

אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ מִתְנַזֵּר מִנְּשׁוֹת פְּלִשְׁתִּים. 

להיות פרש הרוכב על שני סוסים דוהרים: מלחם באדר, דיוקנו של מורה

January 18, 2017, 3:53 am

≫ Next: בית מקרא, כרך סא (תשע״ו), חוברת ב - תוכן העניינים

≪ Previous: אני אנטי גיבור

$

0

0

מלחם באדר, יליד חורפיש שבגליל העליון, הוא צעיר אנרגטי מרשים שמקדיש את חייו לחינוך ולהוראה.

מלחם באדר, תלמידותיו ומנהלת בית הספר. פעילות באוניברסיטה העברית בפני קהל של תלמידי פילוסופיה וחינוך מארה״ב.

מלחם, מתי ידעת שהחינוך הוא הכיוון המקצועי שלך?

קשה לי להצביע על נקודת זמן לינארית, על אירוע חינוכי כלשהו שבו הבנתי מיד שמצאתי את ייעודי בחיים. שאעסוק בחינוך כל חיי למשל. בחינוך, להבדיל ממקצועות אחרים, אתה כל הזמן נמצא במונולוג. השאלות, תמיד מכרסמות בתוכך, תמיד מעסיקות אותך, הן מושא הווייתך, לאו דווקא התשובות.

אני סבור שמלאכת שאלת השאלות הטובות והחושבות בחיינו, היא אומנות לכל דבר. אך עם עיסוק אינטנסיבי בשאלות, מתעוררות להן ספקות רבים. אני סבור גם שאיננו יכולים לחנך, או לפחות אני, בלי להטיל ספק, בלי להתחבט עם שאלות רבות המתעוררות כל הזמן, לפני השיעור, בתוכו ושבוע אחריו גם. כן הבנתי אבל, שהרצון הזה לעסוק בחינוך, הוא משימה ענקית שמטרתה בעיניי היא לא אחרת מטיפוח בני אדם אותנטיים. מחנכים אשר יהיו המסוגלים לשחרר את תלמידיהם מכללי וכבלי הישות האנושית המקומית. אלה הן תובנות שהגעתי אליהן עם הזמן, תוך כדי אינספור התנסויות. אלה דברים ש'עיצבתי', מתוך בחירתי האישית לעסוק בחינוך. קיים כאן רובד עמוק גם של חירות, חירות שהפכה אותי אחראי לעצמי ולסובבים אותי. וכאן שוב, אם עסקינן בחירות, מן ההכרח שנעסוק גם  בשחרור; ואילו קביעתו של ניטשה בספרו 'מסות על חינוך לתרבות', ש"מחנכיך אינם אלא משחרריך". רלוונטית היא לכאן.

מהי משמעות ‘חינוך’ לגביך במציאות הישראלית של כאן ועכשיו?

רבות עניין אותי הנושא, עניין אותי במיוחד הפירוש הפילולוגי. המלה 'חינוך', באה מהשורש ח.נ.ך.  ניסיתי לקשר בין השורש ח.נ.ך, לבין דמותו המקראית של חנוך. לפי המסופר בתנ"ך, חנוך, היה דור שביעי לאדם הראשון, הוא מקור הידע שנצבר עבור בני האדם, לפי הכתובים: "וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים, אַחֲרֵי הוֹלִידוֹ אֶת-מְתוּשֶׁלַח, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה; וַיּוֹלֶד בָּנִים וּבָנוֹת. וַיְהִי כָּל-יְמֵי חֲנוֹךְ, חָמֵשׁ וְשִׁשִּׁים שָׁנָה וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה. וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת-הָאֱלֹהִים; וְאֵינֶנּוּ, כִּי-לָקַח אֹתוֹ אֱלֹהִים". (ה כא כה). מהתיאור האלגורי עולה, שאנו מתחנכים 365 (שנה מקראית) או 365 יום, שנים רבות. במובן הזה, שאין רגעים פשוטים. כל רגע בכיתה, בחצר בית הספר, בספרייה, בטיול השנתי.. היא הרגע הכי חשוב שלנו בחיינו עם תלמידינו!  הידע הזה לעולם לא יגמר ולא יתכלה, הוא נצחי, כאלוהים. אזכור דומה מאד מופיע גם בקוראן, ספר הקודש המוסלמי, שם 'חנוך', מופיע בתור 'אדריס', בשני פסוקים: "הזכיר נא גם את אדריס בספרך, כי צדיק ונביא היה". "ונרוממהו על במתי על". (מרים, פסוקים 56,57) אדריס, מהשורש ד.ר.ס, והפירוש גם כאן, חינך, לימד, הפיק.. ואם תשאלי אותי ובנצרות איזה אזכור נוכל למצוא? אוכל לענות כי מעניין הוא ששני הפסוקים האלה מהקוראן אודות דמותו של אדריס, באות אלינו מסורת מרים, אמו של ישוע הנוצרי, אז גם כאן הנצרות היא חולייה מקשרת בין היהדות והאסלאם. וזה נפלא בעיני, תובנות חשובות שנוכל ללמוד מהן רבות.  זה אנלוגי לזה שגם הידע הוא 'אלוהי', לא מתכלה, לא תם, הוא נצחי. וכאן, יש תפקיד חשוב מאד למורה; המורה הוא המתווך בין הידע הזה לבין 'אלוהים', כמעביר ידע, ומפיק מהידע הזה  אין להקל ראש במעמדו ובשליחותו של המורה.

המציאות הישראלית זקוקה רבות לקשרים והקשרים כאלה. אנו זקוקים לחזור למקורותינו ולהתבונן בהם בצורה מעמיקה, לנסות להבין ביחד את פשר הווייתנו המשותפת כאן. את פחדינו העמוקים ביותר, שאיפותינו, האתגרים העומדים בפנינו, להצמיח בתוכנו יכולות התמודדות ראויים להערכה. אך לצערי, דבר מאלה לא יקרה, אם לא נעז לחשוב אחרת. אם לא יהיה לנו אומץ ומוכנות לקבל את האחר, להקשיב לעצם קיומו, דעותיו, רצונותיו, זהותו וכדומה. לכן, משמעות החינוך עבורי במציאות הישראלית של כאן ועכשיו, היא עצירה דווקא, הטלת ספק, שאלת שאלות (אתיות בעיקר), הבנת מקומנו כיחידים בעולם, הבנת מקומנו בחברה.. לכן הייתי אומר הטלת ספק כבסיס לבנייה ולא לעצם הספק, כשלעצמו. 

   

חבריך מכנים אותך ‘שפינוזה הדרוזי’. מדוע? 

בגיל 24 חיי השתנו. קיבלו תפנית משמעותית. עוד לפני זה, חיפשתי עדיין את מקומי בעולם. הייתי מלא ספקות, שאלות קיומיות הטרידו את מנוחתי רבות, בגיל 24 השתתפתי בסמינר מחקר שהועבר בחוג למחשבת ישראל על שפינוזה. את הסמינר העביר מורי  פרופ' זאב הרווי, מהחוג למחשבת ישראל. זה היה סמינר על 'מאמר תיאולוגי-מדיני'. אני הוקסמתי לחלוטין. כידוע, הקהילה היהודית באמסטרדם, הטילה חרם בשנת 1656 על שפינוזה, וזאת בגלל דעותיו ותפיסותיו הפילוסופיות על אודות אלוהים ומעמד כתבי הקודש.  שם לא האמנתי למשמע אוזניי, שפינוזה?? שפינוזה כותב את הגותו עבורי!! סיפור חיים דומה מאד. ההזדהות הפילוסופית עם שיטתו בתחילת לימודיי האקדמיים היו עוצמתיים מאד. אישיותו הופנמה בנפשי ובעולמי הרוחני-אינטלקטואלי בצורה מובהקת מאד. מה שריתק אותי הייתה דווקא אישיותו המורכבת והמיוחדת, אומץ לבו, סבלנותו, ורצונו הרב להבין.. ההתעניינות הזאת בדמותו של שפינוזה, הובילה אותי להעמיק בהגותו. בספרייתי האישית יש למעלה מ 70 ספרים המכילים את הכותר 'שפינוזה' רובם כתובים בשפות זרות, ולא מעט מהם ספרים נדירים שנכתבו במאות ה 18 ו ה 19. בשנים האחרונות, ובגלל התעניינותי בדתות ותיאולוגיה, שוחחתי עם רבים מחבריי על הגותו של שפינוזה. ריבוי השיחות האלה, זיכוני בתואר 'שפינוזה הדרוזי'.

מהו הדבר המשמעותי שעשית מאז הימים ההם?

בניגוד לשפינוזה, אולי, לקחתי אחריות! כי 'הבנתי' שעלי לפעול. הבנתי היטב, שרגעי המשבר וההתבוננות הכואבת הזאת בעולם, יכולה גם לרסק את עולמי הפנימי. השנים האלה של החיפוש, הובילוני לעבוד כשנתיים וחצי במוסד לטיפול פנימייתי. עבדתי עם בני נוער בפנימייה. הייתי בהתחלה מדריך לילה, ולקח לי זמן קצר להבין שהגעתי למקום שבו מחשבותיי ורגשותיי יחדיו נמצאים באותו המקום. וההתחברות עם המקום והנערים ואנשי הצוות הייתה מהירה מאד. למרות הקשיים הרבים. בהתחלה למשל הנערים צחקו על המבטא 'הערבי' שלי, וחלקם גם לא קיבל את סמכותי המקצועית. היה להם קשה לקבל אותי בתור אדם מבוגר הבא לעשות להם 'סדר' בחיים. אלה שנים שבהם עמוק בפנים ידעתי שאני מאושר, אם חבריי מכנים אותי 'שפינוזה הדרוזי', אז שם בפנימייה קראו לי 'שפינוזה הקליני' או (הפילוסוף הקליני).. זה המסע הכי נפלא שעשיתי בחיים. הנערים שלי, אחד אחד, הם עולם בפני עצמו. הם המורים הכי גדולים שהיו לי בחיים, דרכם למדתי להתמודד, לא להישבר, לחלום, להיות מאושר פשוט! אני חב להם חוב גדול. למעשה שם הבנתי שאם יש לך 'ל'מה', שלמענו תחייה, תוכל לשאת כל 'איך'. זה המסר העמוק ביותר שניסיתי ללמד את הנערים שלי. רציתי שיקומו כל יום בבוקר עם ידיעה שיש להם דבר מה בעולם הזה, סיבה טובה לחיות למענה, תהיה אשר תהיה. אני עדיין בקשר מצוין עם כולם, אני שומע על התקדמותם כל הזמן. להם יש פינה גדולה בליבי, הם חלק מחיי. 

   

עשית מסלול לימודים מיוחד. מה אתה יכול לספר לנו עליו? 

למדתי תחילה חינוך וגיאוגרפיה, לימודיי תואר ראשון.. אלה היו חבלי הלידה ללימודיי פילוסופיה ודתות לאחר מכן באוניברסיטה העברית. כאשר הגעתי ללמוד באוניברסיטה העברית, החלטתי ללמוד לימודי תואר שני  ב'פילוסופיה של החינוך'. תוך כדי הלימודים, התחלתי להתעניין רבות בפילוסופיה כללית ובלימודי תיאולוגיה. כעת אני בשלבי סיום של לימודי פילוסופיה כללית, ולימודי דתות (בחוג למדע הדתות). השאיפה האקדמית שלי היא לכתוב דוקטורט בפילוסופיה מוסלמית בהקשר מחשבת ישראל. אני עובד קשה מאד על זה! בשנה שעברה ביקרתי באוניברסיטת אוקספורד הבריטית, שם אני בקשר אקדמי עם הפקולטה לתיאולוגיה והפקולטה לפילוסופיה. מקווה שבשנים הבאות, אירשם ללימודי דוקטורט שם. אם כי זה עדיין רחוק מאד ממני.

מדוע בחרת ללמוד דווקא באוניברסיטה העברית בירושלים ואחר כך במכון כרם להכשרת מורים? 

כידוע, בשנת תרפ"ה, במעמד הקמת האוניברסיטה העברית, בוטל 'ה'חרם' שהוטל כ- 400 שנה לפני זה על ברוך שפינוזה. קבלתו כאחד מעמודי התווך של הפילוסופיה והתרבות המערבית, היה בה מסר גדול וחשוב, מסר פלורליסטי הרלוונטי גם לימינו העכשוויים. אני אישית, מצאתי נחמה גדולה בכך. בדיעבד, אני חושב שזוהי הסיבה העיקרית: למצוא מקום בעולם. אך את הסיבה הזאת לא ידעתי לפני שהתוודעתי להגותו. אך אין זה משנה. העיקר שמצאתי סיבה מספיק טובה אחר כך. היו גם סיבות אחרות. כך למשל, לאחר סיום לימודי התואר הראשון, גרתי בת"א כשנתיים ועבדתי למחייתי במסעדה כמלצר, אלה היו שנתיים לא פשוטות בכלל , שנתיים של חיפוש תמידי אחר עוגן, דבר מה, משמעות כלשהיא. מעניין הוא שמתוך אינספור גלגוליי הרבים החלטתי דווקא להקדיש זמן רב מחיי לחינוך ולהוראה. ה"ללכת לאיבוד" הזה, לימד אותי רבות על עצמי. דרכו זהותי האישית והמקצועית התגבשה. 

שם במסעדה ההיא התמזל מזלי, ובאחד הימים הכרתי את גב' נינה וינר (לא ידעתי עד אז מי היא). לאחר מכן התברר לי כי היא לא אחרת מאשר נשיאת קרן אייסף הקרן הבינלאומית לחינוך. דמות המקורבת ביותר למשפחת אדמונד ולילי ספרא המוכרים. אישה מרשימה ביותר, שקראה את התג של העובד שהיה תלוי על חולצתי, וקראה לי בשמי, באדר!!  נעניתי, (שנים הייתי במונולוג עם עצמי-שואל שאלות ועונה עליהם. קריאת שמי, והדיאלוג שהתעורר בשיחה ההיא עם גב' וינר, עורר אותי לחיים. "תחיית מתים אמיתית". סוף סוף אישה בעלת רגישות חברתית גבוהה, אמצעים ומשאבים רבים יכולה לשמוע אותי ולהחליט בעצמה) -  השיחה הזאת שמה קץ לבדידותי המוחלטת, חשבתי לעצמי!! היא התחילה להתעניין בי ובמעשיי. הרשים אותה מאד שאני שסוע בין שתי עולמות, ובמידה מסוימת, מזוהה עם שניהם. בעקבות השיחה הזו, לימודיי מומנו במלואם על ידי הקרן שהיא מממנת, וכך הגעתי לאוניברסיטה העברית ללמוד. (איזה כיף להיות עם שם ערבי בארץ הזאת, חח )

עם לימודי ההוראה שלי, ישנו סיפור מורכב עוד יותר. היום, אני תלמיד להוראה בפילוסופיה ומחשבת ישראל במכון כרם. למען האמת, זו היא הפעם השלישית שבה אני נרשם ללימודי הוראה. בפעמיים הראשונות, נרשמתי, וכעבור זמן מה עצרתי את לימודי. מורה טוב, הוא כמו יין טוב, לוקח לו מלא זמן להבשיל! שוב, הייתי מלא ספקות לגבי המקצוע. האמנתי שמורה טוב הוא מורה מחובר ומחויב בראש ובראשונה לעצמו, לדרכו ולתלמידיו. לי זה לקח זמן רב עד שגיבשתי 'זהות מקצועית'. ואני שמח להביא את כל התנסויותיי לתלמידי העכשוויים ותלמידי בעתיד.

אני כל כך שמח שהגעתי למכון כרם. מדובר במכון מצוין להכשרת מורים. אני פשוט מקנא בכל תלמידי המדינה שתלמידי כרם, הולכים להיות המורים שלהם. אני נהנה מאד מאיכות ההוראה שם, מהידע של התלמידים והמורים, הקשר המיוחד בין הנהלת המכון לבין תלמידיו. בעיקר אני אוהב את מגוון הדעות ותפיסות העולם הכול כך שונות, ובין כל זה ישנו דיאלוג נפלא. זה חשוב!

השאיפה שלי, עם סיום הכשרתי במכון בכרם היא להקים מגמה ראשונה לפילוסופיה שתפעל במגזר הערבי-דרוזי, אני בקשר עם תיכון חורפיש, התיכון שבו למדתי לפני שנים רבות. זה מרגש בעיני לחזור ללמד את המקצוע שלא למדתי בבית הספר, אך ללא ספק המקצוע שאליו הקדשתי את כל חיי. מר השאם בדר, מנהל בית הספר, מנהל צעיר אשר מעוניין מאד ביוזמה. גם הוא איש רוח מצוין, היסטוריון במקצועו, שיודע להעריך את חשיבות לימוד המקצוע הזה לתלמידי תיכון, ובכלל על האחריות החברתית החשובה שלימודי הפילוסופיה מעוררים. היכולת הזאת, להיות קשוב לחברה שבה אתה חי ולה אתה מחויב, ולזהות תוך כדי תהליך את הצרכים שכדאי מאד לפתח ולקדם, הובילוני לכוון לכיוון הזה, של הקמת מגמה ראשונה לפילוסופיה. כאן, אתה הופך את התלמידים לברי-שיח השותפים לתהליך גדול שמתרחש היום בעולם, ולא רק בארץ שלנו, או ביישוב. הם הם סוכני השינוי, והם הם חלק מהשינוי הגדול הזה שקורה בעולם. כמובן, הרעיון הוא בהחלט רעיון מיוחד במינו ומהפכני, אם כי אל לנו לשכוח, שבמציאות הניהולית של בית הספר ישנם נסיבות אחרות, או אילוצי מערכת אחרים. קולי תקווה שמר השאם, מנהל בית הספר, יצליח  לגייס עבורי שעות הוראה. שעות אלה, הן המשאב הטכני החשוב ביותר להקמת המגמה. 

בנוסף למגמת הפילוסופיה המתהווה, אני בשלב מתקדם של הקמת "בית מדרש פילוסופי", בחורפיש, הרעיון הוא לקרב את בני הנוער ביישוב לעולם הפילוסופי. אני מעוניין לעסוק בבניית פילוסופיה דיאלוגית, היוצאת מנקודת מבט פרטנית-אישית והאחריות שלנו כיחידים בקבוצה, לאחריות כוללת יותר. שילוב הכוחות הזה, בין אנשים אנרגטיים, מלאי רוחות שינוי, יש לו השפעות אדירות. שיתוף פעולה כזה ביני לבין בית הספר שיכול לעזור לי עד מאד במימוש התכניות האלה היא בהחלט כוח עצום. אני חושב שרק כך אפשר לשנות את העולם שלנו למקום שטוב יותר לחיות בו. 

אתה עובד היום באגף הנוער של מוזיאון ישראל. מה תפקידך בו?

אני רכז תחום דוברי הערבית במחלקת ההדרכות, אגף הנוער והחינוך לאמנות ע״ש רות מוזיאון ישראל, בירושלים. התפקיד כולל הדרכה, פיתוח תכניות חדשות, הכשרת מדריכים המיועדים להדריך בשפה הערבית תוך כדי טיפוח הכלים העומדים לרשותם. לאגף הנוער מגיעים אנשי חינוך מעולים, מלאי השראה, ניסיון, רצון לחנך ולהעניק חוויה ייחודית עבור בתי ספר, תלמידים, מורים וכד' במוזיאון, מחלקת ההדרכות עושה כמיטב יכולתה להעצים את המדריכים האלה, ומכשירה אותם כל הזמן בצורה המקצועית ביותר.  אמנם, חשוב לציין שלתפקיד הזה נכנסתי רק לאחרונה, ואני עדיין לומד על המקום ועל אינסוף פניניותיו. זוהי שליחות חברתית מהמעלה הראשונה עבורי. לכן המלאכה שם רבה והשאיפות גבוהות מאד. אם כי, התפקיד הוא להנגיש את תכוניות המוזיאון הרבות שהושקעו בהן משאבים מקצועיים רבים ותואמו לצרכי המגזר הערבי. מדובר בתכניות החל מגני החובה עד בתי ספר תיכוניים ועוד. בעיני, ביאת בתי ספר מהמגזר הערבי, ובמיוחד ממזרח ירושלים למוזיאון ישראל, היא אמירה חשובה מאד. היא בעצם  מתן הזדמנות ומקום לאוכלוסייה הזו במרחב התרבותי. בעיניי זו המשמעות העמוקה ביותר של התמודדות. התמודדות עם המורכבות, ושוב, אם אינך רגיש מספיק לכל העולמות הללו, אינך יכול לשנות ולהשפיע.  לתפיסה הזאת שותפים רבים מעמיתי במוזיאון. הדיאלוג, איננו יכול להתקיים בלי המפגש! והמוזיאון, מהווה נקודת מפגש כזאת. 

אתה גם מורה בבית ספר. באיזה בית ספר אתה מלמד, מה אתה מלמד בו ואם אילו אתגרים אתה מתמודד?

אני מלמד בבית ספר יסודי  לבנות ביישוב עיסוויה, במזרח ירושלים. מדובר בבית ספר מאד מיוחד מבחינת פועלו וחזונו. מדובר בבית ספר לבנות, הרי במזרח ירושלים קיימת הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות בבתי הספר. לומדות בבית הספר למעלה מ – 800 תלמידות. בבית הספר עובדות כ- 60 מורות, אני ועוד שני מורים, הננו הגברים היחידים בבית הספר.

שתי נקודות חשובות עד מאד בהוויית בית הספר: 

1. בית הספר ממשיך לגדול משנה לשנה, זאת בעקבות גידול אוכלוסין ביישוב עצמו. נושאי 'האזרחות הירושלמית', באים לגור בעיסוויה וזאת בגלל רצונם להמשיך להחזיק ב "תעודת הזהות הכחולה". תעודה זו, מקנה להם זכויות אזרחיות רבות. הם באים עם ילדיהם לגור ביישוב מכיוון ששכר הדירה ביישוב הוא מהנמוכים ביותר במזרח ירושלים. מדובר בהחלט ב'הגירה פנים-פלסטינית'. ובית הספר מנסה ליצור פתרונות יצירתיים לבעיה מבחינת קליטת בנות משפחות המהגרות האלה.  הרי ככלות הכל, מדובר ביישוב בעל רמה סוציו-אקונומית נמוכה מאד. בין היתר כתוצאה מגידול אוכלוסין גבוהה. 
2. בית הספר עצמו, כשאר בתי הספר במזרח ירושלים, נמצא תחת פיקוחו של משרד החינוך. אך בו זמנית, תכנית הלימודים הנלמדת בו, הינה תכנית לימודים פלסטינית. משמעות הדבר היא, שאחרי 12 שנות לימוד, התלמיד נבחן במבחני הרשות, ולא נבחן למבחני הבגרויות. יש לכך משמעויות רבות שאין זה המקום אליהן.

שני אלה יחדיו, הם אתגרים לא פשוטים להתמודדות. זו היא האחריות שדיברתי עליה קודם, זוהי השליחות האנושוית בעצמה. לפתח רגישות לבני אדם, ולהבין ללבם, זהו אתגר אנושי מן המעלה הראשונה. "עלינו לדאוג לאחר, זוהי חובתנו המוסרית", אומר עמנואל לוינס, הפילוסוף היהודי, וכאשר שאלו אותו ומה באשר לחובתו של אותו אחר כלפינו? אם הוא לא חש 'חובה' לעזור לנו בחזרה? "זה הוא עניינו האישי שלו." ענה לוינס, וכך מרגיש גם אני. 

חשבתי תחילה גם שהפרויקט, או ה'בשורה' שאני מביא איתי ליישוב תתקבל בהתנגדות מרה. הרי באוניברסיטה הבנתי היטב, שהדת והפילוסופיה לא הולכות יד ביד, נהפוך הוא, ''אויבות' הן האחת לשנייה. אך הבנתי מהר מאד, שאני טועה. הפרויקט התקבל יפה מאד, במיוחד על ידי התלמידות וההורים שלהן. 

בבית הספר פועלים הרבה פרויקטים. הפרויקט שאני עובד בו, הוא פרויקט מיוחד במינו, "חקירה פילוסופית עם ילדים". כ – 8 שנים הפרויקט הזה פועל בבית הספר. ואנו בית הספר היסודי  היחידי בארץ שמלמד את התכנית הזאת.

"ערכי הפרויקט", לדברי מנהלת בית הספר, גב' עפאף אלקדומי, "מתאימים מאד לחזון הפלורליסטי של בית הספר. אנו מחנכים את תלמידינו לקבלת האחר, ללא קשר לדת שלו, לשפתו, למערך אמונותיו – אין מניעה שכל אלה יתקיימו בבית הספר, החשוב הוא הדיאלוג והאדם בתוך כל זה". 

אני מלמד כבר שש שנים רצופות, כיתות ג' וד'. תארו לעצמכם, תלמידות כיתה ג' 'מתפלספות'. זה דבר נהדר! הפרויקט שלנו פועל תחת החסות האקדמית של 'המרכז הישראלי לחקירה פילוסופית עם ילדים'. בנוסף לעוד – 70 מרכזים בכל רחבי העולם, אנו פועלים גם במזרח ירושלים וגם במערבה. 

כששוחחנו על עבודתך החינוכית בבית הספר בעיסאוויה ובמוזיאון ישראל, תיארת את עצמך כפרש הרוכב על שני סוסים דוהרים. מדוע?

הציטוט הזה לקוח מהסופר פרנץ קפקא, בגלויה שכתב קפקא ב-7 באוקטובר 1916 אל ארוסתו פֶליצֶהֵ, הוא מספר לה  על שתי סקירות שהתפרסמו על ספרו "הגלגול".

האחת על השתייכותו לתרבות המערבית הפילוסופית, והאחרת דווקא כביטוי ליהדותו העכשווית. וכך הוא פונה שוב לארוסתו: "אולי תסכימי גם את לומר לי מי אני בעצם?" ולאחר שהוא מצטט את שני המבקרים הוא קובל: "מקרה קשה. האם אני פרש קרקסים העומד על שני סוסים?". 

לעבוד באותו היום, גם במוזיאון ישראל, וגם בבית ספר פלסטיני במזרח ירושלים, זה ממחיש בצורה מצוינת את עמדתי הקפקאית. אך אני עדיין לא השתחררתי לגמרי דווקא מהחלק הראשון של תשובתו-בקשתו של קפקא, אולי תאמרו לי מי אני בעצם?

תם.

ראו גם: "אימוץ" שמות יהודיים על-ידי דרוזים: היבט של אסימילציה תרבותית

בית מקרא, כרך סא (תשע״ו), חוברת ב - תוכן העניינים

January 19, 2017, 5:12 am

≫ Next: הרכוש הגדול: וינייטת המלך החדש

≪ Previous: להיות פרש הרוכב על שני סוסים דוהרים: מלחם באדר, דיוקנו של מורה

$

0

0

בית מקרא: כתב-עת לחקר המקרא ועולמו, כרך סא (תשע״ו), חוברת ב, הוצאת מוסד ביאליק

הוצאת מוסד ביאליק

תוכן העניינים
שמר אריאלי,  על זהותם של הסוסים, הרוחות והעיניים בנבואות זכריה
חוה שלום־גיא, "ויכה את המים ויחצו הנה והנה": בין מעשה אליהו למעשה אלישע ובינם לבין הסיפורים על בקיעת ים סוף (שמות יד) ועל חציית מי הירדן (יהושע ג-ד)

חזי יצחק, דניאל ויינשטוב, עוזי אבנר, "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון"—ליקוי חמה טבעתי ב־30 באוקטובר 1207 לפנה"ס?
נועם מזרחי, "מאין כמוך" (ירמיה י 7-6): תפילת שבח ומקומה במפת הספרות המקראית

דוד שפירא, "ואולם על פניהם ועמדים ועב על פניהם״ — אולם העמודים או אולם הכיסא? קריאה חדשה במלכים א׳ ז 7-6 

ביקורת ספרים

יעל שמש, מאמר ביקורת על ספרה של נילי שופק, ‘אין אדם שנולד חכם׳: חכמת מצרים הקדומה וזיקתה למקרא, ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ו, 360 עמודים 

תקצירי המאמרים באנגלית  

---

הרכוש הגדול: וינייטת המלך החדש

January 19, 2017, 11:13 pm

≫ Next: The Crossing of the Jordan by Elijah and Elisha (2 Kings 2:1-18) in Light of the Crossings of the Reed Sea and the Jordan: Sumarry

≪ Previous: בית מקרא, כרך סא (תשע״ו), חוברת ב - תוכן העניינים

$

0

0

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

רעמסס השני, המוזיאון הבריטי

שעבוד מצרים איננו תובע מעמנו מקום מהוקצע ומוסכם  בתוך הרצף ההיסטורי. נוכחותו המעצבת בזהות הישראלית נשענת על עוצמת האירועים שעשו את הזיכרון היהודי שאינו תולה את תכניו על ווי תאריכים שקבעו חוקרים בכולי דברי הימים אם כי הוא אינו מתעלם מהם. מהותה ההלכתית ומהותה המוסרית של האומה היהודית בכל הזמנים ובארבע כנפות הארץ יונקת מן המשמע של השעבוד בחינת "וְגֵ֥רלֹא־תוֹנֶ֖ה וְלֹ֣א תִלְחָצֶ֑נּוּ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (שמות כ"ב,כ'), ואין אדם מתנה את איסור ההונאה בבחינה מוקדמת של מתי הייתם גרים משועבדים במצרים.

באותה מידה היא יונקת מן המשמע של הפדות בחינת " לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה, מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ ה' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (ויקרא י"ם,ל"ה-ל"ו),  ומערכת הצדק והמשפט הזאת אינה ממתינה עד שאדם יברר אימתי בדיוק הייתה יציאת מצרים. עם האמור, אין הכתוב מנתק את האירועים המכוננים מן הזמן, והוא מלווה את הנרטיב שלו בציוני רך היסטוריים לבל יהיו כפורחים בלי אחיזה בקרקע המציאות. שנותיהם של אבות האומה מנויות, שנות מלכות על פי לוחות שונים מצוינות, כן נבואת נביאים, מלחמות, תבוסות, גלויות, שיבת ציון, אולם כל אלה אינם אל פרפראות לסיפור הגדול של מסע ישראל בתוך הזמן. אך יש וראוי  להתעכב  בתחנה היסטורית מצויה כדי להאיר מקטעים במסע הגדול המיטיבים להתבאר מתוך עיון בתחנה.

תחנה מעין זאת היא תחנה המצטיירת בפסוק "וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ חָדָ֖שׁ עַל מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יָדַ֖ע אֶת יוֹסֵֽף" (שמות א',ח'). מה יש בתחנה זאת לכאורה? שינוי דרמטי של מדיניות המשטר ביחס למיעוט היהודי. הוא היה זר תמיד. משום זרותו יעץ יוסף לבני משפחתו לבקש מעם פרעה נחלת מחיה ומגורים במתחמי ארץ גושן,  "וַאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד עַ֔תָּה גַּם אֲנַ֖חְנוּ גַּם אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּעֲב֗וּר תֵּשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּֽי תוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל רֹ֥עֵה צֹֽאן" (שמות מ"ו,ל"ד). אונקלוס מתרגם  תועבה, כהרחקה, כבידול, " מרחקיןמצראי כל רעי ענא". ממבנה הפסוק ברי כי "אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֙יךָ֙" הייתה התואנה, לא העיקר, העיקר היה הבידול כתריס בפני התבוללות בעיני יוסף, הזרות, כרתיעה של המצרים מן השונה, מן האחר. ארץ גושן הייתה ברכה. היא הייתה ממיטב הארץ. "וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד" (שם מ"ז,כ"ז).

 על פי המשתמע מן הפסוק "אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יָדַ֖ע אֶת יוֹסֵֽף", קובע המספר המקראי כי יהודי גושן היו מוגנים מפני כל פגיעה מכוח קרבתם ליוסף, לא רק בחייו אלא גם לאחר מותו, כי מעלתו הרמה גלשה אל מעבר לחייו וכל עוד כיבדו את זכרו והכירו בתרומתו הסגולית לשלומה ולעצם קיומה של הממלכה, כיבדו את בני חסותו. אין ברור מזה בפסוק, אבל מה שפחות ברור הוא המשמע מתוך "אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יָדַ֖ע אֶת יוֹסֵֽף". לא ידע, או לא רצה לדעת? יש להניח במידה אמיצה של ביטחון כי ארכיוני מצרים רשמו את פועלו של יוסף המושיע הגדול מפגעי מכת טבע שאיימה להרעיב את מצרים עד אבוד, שספרי החוקים של מצרים שימרו את החוקים שחוקק יוסף כדי להבטיח את כלכלת הארץ כפי שאכן אומר הפסוק המתייחס לשלל חוקים שתכליתם הייתה העברת כל הקרקעות והשדות המניבים לכתר לצמיתות " וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד־הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה" (שם,כ"ו). את כל אלה לא ידע המלך החדש?

 או שמא הפשט של הכתוב הוא שהמלך החדש ידע גם ידע מי היה יוסף אלא סרב לדעת אותו כבעל סמכות בזמנו, כמי שעברו המפואר מחייב גם בהווה. ברוח זאת מרחיב תרגומו-פירושו של אונקלוס," וקם מלכא חדתא על מצרים דלא מקיים גזירת יוסף". בלשוננו של היום היינו אומרים כי לדידו, יוסף כבר חדל להיות 'רלונטי', וממילא נתרוקנה סמכותו והיהודים עורטלו מחסותו ולא נשארו אלא יהודים זרים חשופים בלבד. 'מדרש רבא' נוטה גם הוא לפרש את "לֹֽא יָדַ֖ע אֶת יוֹסֵֽף" כהחלטה מודעת להתעלם מיוסף ולא כחסך קוגניטיבי, " וכי לא היה מכיר את יוסף? אמר רבי אבין, אבין משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך, התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך, כלומר היום 'אשר לא ידע את יוסף', למחר הוא עתיד לומר 'לא ידעתי את ה' ", ציטוט מקוצר של הכתוב  בספר שמות ה', פסוק ב' " וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה מִ֤י ה' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ לְשַׁלַּ֖ח אֶת יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת־יה' וְגַ֥ם אֶתִ יִשְׂרָאֵ֑ל לֹ֥א אֲשַׁלֵּֽחַ". המלך החדש היה כמי שאומר "מי יוסף אשר אשמע בקולו".

 מה גרם לו? גושן הייתה רחוקה. היהודים נאחזו בה בשבעים נפש, שירדו עם אביהם הישיש יעקב מצרימה. על פי היסטוריונים, משחזרי התקופה, שלא כולם מסכימים אלה עם אלה, חלם פרעה את חלום השובע והרעב בשנת 1886 לפני הספירה, ובאותה שנה פתר יוסף  את החלומות והופקד על כלכלת מצרים, וגזר עליה את החוקים ואת התקנות אשר הבטיחו את קיומה. הוא 'מלך' שמונים שנה, ונפטר ב1806 . בשנת 1600 לפני הספירה קם המלך החדש, " וַיֹּ֖אמֶר אֶל עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ. הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם הוּא֙ עַלשֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ" (שמות א',ח'-י'). המלך החדש היה הראשון שמנה את עפר יעקב דרך הפריזמה של הפרנויה. 'רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ' לא יכול היה להיות הערכה רציונלית. מצרים הייתה קיסרות. צבאה הפיל מורא על כל המזרח הקדום. ממה פחד? כמה יהודים דרו בגושן. כמה מנו משבעים נפש ב 1886 גם אם הריבוי שלהם היה מפתיע באיכויות הפריון השופע ב 1600? מאה חמישים וארבע שנה מאוחר יותר, מנה העם  על פי הפסוקים מ"ה-מ"ז בספר במדבר פרק א' " וַיִּֽהְי֛וּ כָּל פְּקוּדֵ֥י בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֖ל לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֤ים שָׁנָה֙ וָמַ֔עְלָה כָּל יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל וַיִּֽהְיוּ֙ כָּל הַפְּקֻדִ֔ים שֵׁשׁ מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים. וְהַלְוִיִּ֖ם לְמַטֵּ֣ה אֲבֹתָ֑ם לֹ֥א הָתְפָּקְד֖וּ בְּתוֹכָֽם" , כלומר 603.550 יוצאי צבא , או בסך הכל, כ2.500.000 נפש. מה היה המספר מאה וחמישים שנה לפני כן, כששנות העינוי העצימו עוד ועוד את הפריון כאמור "... וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ" (שמות א',י"ב) והמדרש מספר כי כל יולדת ילדה שישה? לא יותר מחמש מאות אלף על פי אומדנה נדיבה עד למאוד מאוד, ויוצאי צבא מתוכם- אילו היו לצבא- כמאה אלף. אלה סיכנו את הממלכה האדירה? הם בכלל איימו, או שמא היה האיום הזוי. הם עמדו לצאת את גושן ולעלות על הממלכה? הם היו חמושים? אויבים? 

החשש שהמלך החדש הביע היה "וְהָיָ֞ה כִּֽי תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם הוּא֙ עַל שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ", במילים אחרות, הוא חשד בהם שאינם נאמנים מלכתחילה, בוגדנים, חורשי רעה. כך הגדיר אותם, ומשכך הגדיר אותם כך לחם בהם בגזרה. בנוסף, מן תיבות "הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ" למדים כי הוא ראה ביהודים מיעוט מונחה-עורמה, לא רק בלתי טבעי בפריון, לא רק בלתי טבעי ככל עם הנטוע מאז בארץ אחת בנאמנות שירש מאבותיו, אלא גם בלתי טבעי בסגולות חוכמתו, היום היינו אומרים באינטליגנציה מפלצתית, המשרתת אותו בבואו להשתלט על האכסניה בה הוא חי. 

יתכן, אין להוציא זאת לחלוטין מכלל סבירות, כי בכאן טמון הפירוש  של " אֲשֶׁ֥ר לֹֽא יָדַ֖ע אֶת יוֹסֵֽף". נראה כי העם המצרי עצמו לא היה שותף לראיה הפרנואידית של מלכו החדש. הוא לא ייחס לדמוגרפיה היהודית ממד מאיים. הוא זכר כי יוסף ההיסטורי, מצילה של מצרים, שנתן חסותו ליוסי גושן, היה מצרי נאמן. כך ידע אותו. אבל  המלך החדש הזה הזיה אחרת " וַיֹּ֖אמֶר אֶל עַמּ֑וֹ" , הוא הודיעם כי יוסף המציל לא היה אלא אחד הקונספירטורים המוכשרים ביותר בהיסטוריה, פותר החלומות כדי להגיע אל חיק המלוכה, מחוקק חוקי החירום כדי להיות מוסמך לפרוש חסותו על בני משפחתו בגושן, מקנה להם את טוב ארץ מצרים מיקדמה להשתלט על מצרים כולה. הוא לא ידע את יוסף המשביר. הוא ידע את יוסף הנוכל. ואמר זאת לעמו.

 הוא לא היה היחיד שכך פרנס את מוחו באובססיביות.  בלק בן צפור מלך מואב דמה לו דמיון מפתיע. " וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי. וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל. וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת כָּל  סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא" (במדבר כ"ב,ב'-ד'). הגוזמא בתיאור ישראל מסגירה את הפרנויה.  לבלעם יאמר "הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי" ( שם,ה').  כיסה את עין הארץ, החשיך מעלינו את השמש, עם לא טבעי. "וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן", ואין יודע מה חשבו זקני מדין אילו לא אמר להם בלק מה שאמר, ולא מה שחשב בלעם, אילו לא שלח לו המלך מוכה החרדה שליחים לומר לו. הדפוס הזה יחזור מאוחר בימי אחשוורוש ושושן, כשהמן יאמר למלך עד מה העם המפוזר מבין כל העמים אינו נאמן, בוגדני, מאיים, ויש להשמידו.

בשנת 1446 לפני הספירה קם העם, והלך אחר משה ואהרון אל גדות ים סוף וחצה את הים מעבדות לחירות. בשבעים נפש ירד יעקב מצרימה ואחרי שנתקיים בזרעו  דברים שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם " וַיֹּא֣מֶר לְאַבְרָ֗ם יָדֹ֨עַ תֵּדַ֜ע כִּי־גֵ֣ר׀ יִהְיֶ֣ה זַרְעֲךָ֗ בְּאֶ֙רֶץ֙ לֹ֣א לָהֶ֔ם וַעֲבָד֖וּם וְעִנּ֣וּ אֹתָ֑ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שָׁנָֽה", יצא ברכוש גדול. יתכן כי הכסף והזהב והשמלות אינם אלא מטפורה לרכוש שאינו מדיד, אבל הוא הרכוש המקיים את האומה הפוגשת מאז היותה את המלך החדש שלא ידע את יוסף ולימדה את  עצמה במצרים לשרוד אותו. זה רכוש גדול מאין כמוהו. 

הנה האירה התחנה של "וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ חָדָ֖שׁ עַל מִצְרָ֑יִם" מקטעים חוזרים ונשנים בנתיב המסע הגדול של ישראל בעולם , וכל המלכים כאיין, ומלך מלכי המלכים שהבטיח לאבי האומה רכוש גדול, רכוש הדביקות בקיום היהודי בכל מקום ובכל זמן, ימלוך לעולם ועד.

ערב שבת פרשת שמות התשע"ז

The Crossing of the Jordan by Elijah and Elisha (2 Kings 2:1-18) in Light of the Crossings of the Reed Sea and the Jordan: Sumarry

January 19, 2017, 11:54 pm

≫ Next: Porch of pillars or throne room? New Reading of 1Kings 7: 6-7: Summary

≪ Previous: הרכוש הגדול: וינייטת המלך החדש

$

0

0

 Hava Shalom-Guy, The Crossing of the Jordan by Elijah and Elisha (2 Kings 2:1-18) in Light of  the   Crossings of the Reed Sea and the Jordan, Beit Mikra vol. 61 (2016), No. 2, The Bialik Institute 

The Bialik Institute

A comparative consideration of the crossing of the Jordan by the prophets Elijah and Elisha in 2 Kings 2:1-18, against the backdrop of the narratives of the splitting of the Reed Sea (Exod 14) and Joshua’s crossing of the Jordan (Josh 3-4), sheds light on the figures of Elijah and Elisha, the underlying beliefs reflected by their actions, and the formation of the text in its current form. As part of his call-narrative, Elisha performs a miracle similar to that performed by Elijah before his ascent to heaven: using Elijah’s mantle, he crosses the Jordan (v. 15). The definitive similarity between the actions of both prophets prompts a comparison of the links and the differences between the two narratives. The similarities between the actions of the master and his disciple in crossing the Jordan serve to enhance the figure of Elisha. Not only did Elisha inherit Elijah’s mantle but also the  supernatural abilities later manifested in the performance of miracles. The differences indicate that nonetheless, Elijah outshone his disciple. Some textual versions, however, represent an attempt to aggrandize Elijah through the addition of the words לא נחצו after the first time Elisha strikes the water. Nonetheless, God plays a greater role in the Elisha narrative.

The affinities to the story of the splitting of the Reed Sea and of the crossing of the Jordan in Joshua’s day contribute to a more profound examination of the actions of the master and his disciple and assist the definition of these narratives’ elements and their modification. These narratives share the motif of a miraculous crossing of a body of water and additional elements: plot, language, character formation, and beliefs regarding the nature of the miracle, especially the balance between divine and human forces in its implementation. However, linguistic affinities between the Elijah and Elisha narratives and the crossing of the Jordan show that it, not the narrative of the crossing of the Reed Sea, influenced their formation. This perhaps reflects the shared element of the Jordan River as the locus of events.

Porch of pillars or throne room? New Reading of 1Kings 7: 6-7: Summary

January 20, 2017, 1:05 am

≫ Next: On the Identity of the Horses, Spirits, and Eyes in the Prophecies of Zechariah: Summary

≪ Previous: The Crossing of the Jordan by Elijah and Elisha (2 Kings 2:1-18) in Light of the Crossings of the Reed Sea and the Jordan: Sumarry

$

0

0

David Shapira, Porch of pillars or throne room? New Reading of 1Kings 7: 6-7, Beit Mikra vol. 61 (2016), No. 2, The Bialik Institute 

The Bialik Institute

Verses 6 and 7 of  1 Kings 7 describe two halls in Solomon's  palace: the porch of pillars and the throne room. The conventional interpretation of verse 6 is a source of disagreements between commentators and leaves many questions unanswered. Does this verse describe one or two halls?  Was there a second floor? What is the meaning of the word ?"עב" New reading of these two verses solves all questions, particularly when archaeological finds support this new reading.

On the Identity of the Horses, Spirits, and Eyes in the Prophecies of Zechariah: Summary

January 21, 2017, 3:31 am

≫ Next: For None Is Like You (Jer 10:6-7) A Hymnal Prayer and Its Place in Biblical Literature: Summary

≪ Previous: Porch of pillars or throne room? New Reading of 1Kings 7: 6-7: Summary

$

0

0

Shemer Arieli, On the Identity of the Horses, Spirits, and Eyes in the Prophecies of Zechariah, Beit Mikra vol. 61 (2016), No. 2, The Bialik Institute 

The Bialik Institute

In Zechariah, chapters 1 and 6, horses are used as an entourage for Yahweh and his messengers. They are the eyes in the Lamp Vision in chapter 4. Their joint role is to walk and roam in the world on  the Lord's mission, and to report on what is happening in it before the Lord strikes Judah's wreckers (chapters 1; 6) or the ones who are seeking to prevent the construction of the Second Temple (chapter 4). Another purpose of these horses is to lay down the spirit of Yahweh in Eretz Tzafon (6:8). 

The background for choosing horses as an image is in the Mesopotamian demonology literature, in a series of magical incantations called  "Evil Demons/Spirits" (utukkū lemnūtu), that include the septadic spirits group. Just as in Zechariah (1; 6), they are drawn as "horses who came out of the mountain" and like "chair-bearer of the gods" (and other comparisons). In both genres, the context of their function is combative. The Seven Spirits in Mesopotamia are thought to be equal to the Sibitti gods, which are identified as a reincarnation of the Sumerian Seven Sons of Enmeshara. Some researchers have already identified the Seven Eyes (in the masculine form ""שבעה עיניים) in the Lamp Vision with the Sibitti. The reason why the number of horses is described as four in Zechariah Visions (1; 6) is apparently based on the sovereign processing of the Seven Spirits with the Chariot Vision of Ezekiel (1; 10).   

For None Is Like You (Jer 10:6-7) A Hymnal Prayer and Its Place in Biblical Literature: Summary

January 21, 2017, 3:50 am

≫ Next: Sun, stand still over Gibeon; and Moon, in the valley of Aijalon - Annular solar eclipse on October 30, 1207 BCE ? - Summary

≪ Previous: On the Identity of the Horses, Spirits, and Eyes in the Prophecies of Zechariah: Summary

$

0

0

Noam Mizrahi, “For None Is Like You” (Jer 10:6-7) A Hymnal Prayer and Its Place in Biblical Literature, Beit Mikra vol. 61 (2016), No. 2, The Bialik Institute 

The Bialik Institute

Jer 10:6-7 is a hymnal passage integrated into the MT of the prophetic unit of Jer 10:1-16 but missing from the LXX version—a fact that suggests that the passage was incorporated into the prophecy at a relatively late stage of the literary development of the prophecy. The present paper analyzes the passage, arguing that its literary properties demonstrate its original independence as a liturgical text. 

Its leading theme is the notion of God’s incomparability to any other entity, and comparison of the passage under discussion to similarly formulated passages (2 Sam 7:22; 1 Kgs 8:23, 27; Ps 86:8-10) allows one to trace its relation to—and unique standing vis-à-vis—the general theological tradition reflected in such statements. The discussion also elucidated some text-critical issues raised by the passage, and it explores its linguistic background, which is probably to be sought in the exilic period. Finally, the function of the passage within the broader context of Jer 10:1-16 is discussed, in order to comprehend the possible motivation of its interpolation into its present position.