Quantcast
Channel: ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך
Viewing all 3045 articles
Browse latest View live

בריאת העולם: במדע במיתוס באמונה

$
0
0
הוצאת מאגנס
'בתשרי נברא העולם' (ראש השנה י ע"ב) 
לאה מזור (עורכת), בריאת העולם: במדע במיתוס באמונה, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשנ"א, עמודים 16-9

משחר התרבות האנושית פיעם בבני האדם דחף עמוק מאין כמוהו להכיר ולהבין את ’הכל‘ - מהעצמים ובעלי-החיים שעלי אדמות ועד גרמי השמים המצויים במרחביו האדירים של היקום. את הדחף הזה כינה אפלטון ביוונית θαυμάζειν. ב-θαυμάζειν כוונתו להשתאות ולפליאה מהן מתחילה כל הכרה וכל ידיעה אנושית. וכך נאמר בדיאלוג תאיטיטוס (155d בתרגומו של י“ג ליבס): ’ואמנם רגש זה, התמיהה (θαυμάζειν), מסמן מאין כמוהו את הפילוסוף, ורק מכאן נובעת הפילוסופיה‘. (ביוון העתיקה כללה הפילוסופיה את המדע).
על הקשר בין ההתפלאות לבין השאלות על התהוות העולם עמד אריסטו: ’ההתפלאות, היא שדחפה בראשונה את בני האדם התפלסף, כמו שהיא דוחפת אותם גם היום. בתחילה התפלאו על הדברים המוזרים של יום יום. אחר-כך התקדמו לאט לאט בדרך זו ועוררו שאלות על דברים חשובים יותר, למשל, על מה שקורה ללבנה, על החמה והכוכבים, ועל התהוות העולם‘ (מטפיסיקה, 982b בתרגומו של ח“י רות).
הפליאה וההשתוממות של בן דורנו לנוכח היקום וכל אשר בו לא פחתו כהוא-זה מאלו של בני התקופות הקדומות, ובאופן פרדוקסלי נדמה שאף התחזקו, כי כל הרחבה של הידע ושל ההבנה גררה מיניה וביה שאלות, תהיות חדשות ומודעות לקיומם של תחומים נרחבים יותר של הבלתי-ידוע ושל הבלתי-מובן. 
מאז ומתמיד רצו בני האדם לדעת כיצד ומתי התהווה העולם; האם הוא היה תמיד או נוצר בזמן מן הזמנים; אם הייתה לו ראשית  - מה גרם לו להתחיל, והאם ניתן לדעת מה היה לפני שהוא התחיל. שאלות מסוג אחר שהעסיקו את בני האדם ועדיין מעסיקות אותם הן: האם יש פשר לקיומו של היקום, והאם הוא מכוון לתכלית כלשהי. השאלות מהסוג הראשון הן עניין למחקר מדעי ועוסק בהן ענף מיוחד של האסטרונומיה. השאלות מהסוג השני הן עניין לפילוסופיה ולאמונה הדתית. נראה, שהאדם מטבע ברייתו מרגיש צורך רוחני להכיר לא רק את ה‘מה‘ (טבעו של העולם הגשמי), אלא גם את ה‘למה‘ (המשמעות והתכלית); לא רק לחשוף את החוקיות של הטבע, אלא גם להבין מדוע יש טבע בעל חוקיות; לא רק לתאר את המציאות האובייקטיבית, אלא גם לגבש כלפיה עמדה ערכית. יש לציין, שההבחנה בין מדע מזה לבין אמונה ופילוסופיה מזה מאפיינת את החשיבה המודרנית ולא הייתה בתקופות העתיקות. במיתוסים של עמי הקדם נמצאים בערבוביה יסודות משני התחומים. 
הרכיב ’עולם‘ בצירוף ’בריאת העולם‘ מציין את כלל המציאות הטבעית, אבל תוכנו המסוים בתודעת האדם משתנה מדור לדור בהתאם להתקדמות הידע של האנושות. הרי אין המושג ’עולם‘ בשביל הכהן בבבל העתיקה, שהתבונן בשמים בעין בלתי מצוידת, כמושג ’עולם‘ לממשיכיו של גליליי, המשתמשים בטלסקופים ההולכים ומשתכללים. תוכנו המסוים של המושג ’עולם‘ בתודעתנו הולך ומתרחב בהתמדה, והוא מתבטא בתמונה המתקבלת מצירוף כל הידע האנושי שהצטבר בכל המדעים כולם.
מקום מיוחד בעיסוק על בריאת העולם תופסת שאלת מקור החיים. מדוע? הרי מבחינה כמותית הנושא החומרי של תהליך החיים הוא חלק זניח של המציאות הטבעית. הרי כלל לא ברור אם יש חיים מחוץ לכדור-הארץ. יש חוקרים הסבורים שהחיים צריכים להיות תופעה שכיחה ביקום, והם מופיעים כל אימת שנוצרים התנאים המתאימים לכך, ויש חוקרים הסבורים שהחיים הם תוצר של תהליך נדיר ביותר, ואף ייתכן שאנו בודדים במרחביו הבלתי נתפסים של היקום. בין כך ובין כך המקום היחיד שכיום ידוע בוודאות שיש בו חיים הוא הפלנטה הקטנה שלנו. חוזרת אם כן השאלה מה טעם יש לעסוק בשאלת מוצא החיים בדיונים על בריאת העולם. 
התשובה לכך נעוצה בעובדה שאנו, בני האדם, הם שואלי-השאלות על ה‘ראשית‘, ומבחינה סובייקטיבית יש לנו רגישות מיוחדת לשאלת מוצאנו. לא השיקול הלוגי או הכמותי קובע כאן, אלא הגורם הפסיכולוגי. לחיים יש מעמד מיוחד בתודעתנו, משום שמבחינה פסיכולוגית אנו מזהים את עצמנו בראש ובראשונה כיצורים חיים. החיים מעוררים את סקרנותנו יותר כל תופעה אחרת, ובהתבוננותנו בעולם אנו מבחינים באופן אינטואיטיבי בין בעלי החיים לבין החומר הדומם, גם אם אין אנו מסוגלים להגדיר במדוייק את ההבדל ביניהם. כשאנו שואלים מניין התחיל ’הכל‘, אנו שואלים על ראשיתה של ההוויה שאנו עצמנו חלק ממנה. כלומר, אנו גם השואלים וגם חלק מהאובייקט שאנו שואלים עליו. התוצאה היא, שאנו כורכים את שאלת מוצאנו עם שאלת מוצא-היקום. ליתר דיוק, אנו קושרים את שאלת מוצאנו עם שאלת מוצא-החיים, ואת שאלת מוצא-החיים עם שאלת מוצא-היקום. 
הקישור בין מוצא-היקום, החיים והאדם בא לידי ביטוי מובהק בעת העתיקה. ברוב המיתוסים הקוסמוגוניים של עמי תבל ובתיאורים שונים של הבריאה במקרא נתפסת הופעת החיים והאדם כחלק ממעשה-בראשית. לפי המדע של תקופתנו, לעומת זאת, החיים והאדם הופיעו זמן רב מאד אחרי התהוות היקום. על פי התיאוריה האבולוציונית היקום הוא דינאמי ונמצא בשינוי הדרגתי מתמיד. תהליך התפתחותי ממושך ורציף קושר את מוצאו למוצא-החיים ואת מוצא-החיים למוצא-האדם ולתרבותו. החיים נוצרו מהחומר הדומם, אחרי שרשרת תהליכים ארוכה ומורכבת, ומהם התפתח האדם שיצר לעצמו ארגון חברתי ותרבות. שאלת-העל של התיאוריה האבולוציונית היא כיצד קרה שמחומר לוהט בעל צפיפות אינסופית (המפץ הגדול) התפתחו חיים ותבונה. במילים אחרות, כיצד קרה שמעולם נטול-הכרה ונטול-חיים נוצרנו אנו, השואלים כאן ועכשיו כיצד נברא העולם. 
ממדעי הטבע בני-זמננו נעבור אל יחס המיתוס לשאלת הבריאה. המיתוס, בדומה למדע, נוצר מתוך הצורך האנושי להבין את המציאות ולהסביר כיצד היא נוצרה, אך דרכו שונה בתכלית השינוי מדרכו של המדע. המדע תובע הוכחה לכל טענה ושימוש קפדני במתודה רציונלית. המיתוס, לעומת זאת, נותן דרור לדמיון, לרגשות וליצרים ואיננו דורש ראיות לאמיתותיו. תחת המדען המחמיר מופיע המשורר הרוקם עלילות על אלים ועל אנשים. חשוב לזכור שהסיפורים המיתיים בעת העתיקה לא היו יצירות בעלמא, אלא חיבורים בעלי תוכן ומסר דתי. המיתולוגיה ביוון הייתה דתם של היוונים, והיא לוותה באמנוה שהאירועים המתוארים בה התרחשו בפועל בעידנים קדומים, ומאז הם משפיעים על גורלותיהם של בני האדם. פיסיקאי מודרני, שהגיע על סמך מיטב הכרתו המדעית למסקנה שהיקום התחיל עם המפץ הגדול, יחזיק בעמדתו מבלי שתהיה לה כל השפעה על התנהגותו האישית ועל אורחות חייו, לא כן המחזיק במיתוס על היווצרות העולם. מיתוס זה הוא חלק ממכלול אמונתו, וזו מחייבת אותו להתנהגות מסוימת (פולחן, למשל). המיתוס, בהבדל מהמדע שהוא ניטרלי, שואף להשפעה על אורחות חייהם ועל מינהגיהם של המאמינים בו, וכמו כל אמונה דתית הוא מחפש ביטוי סוציולוגי. 
בהתייחסויות לבריאת העולם במקרא נשמעים פה ושם הדים ממיתוסי-הבריאה של עמי המזרח הקדמון, אבל יש שוני עמוק ובסיסי בין המסר העיקרי של רעיון הבריאה במקרא לבין התפיסה המיתית. במיתוס ישנה האלהה של כוחות הטבע. תופעות טבע, כגון השמים, האדמה, השמש והים, נתפסות כנושאות חיים אלוהיים. הדמיון האנושי צר את החיים הנעלמיים הללו בדמות אישים, ואלה חיים על-פי חוקי הטבע. האלים והאלות אוכלים ושותים, נלחמים זה בזה, מעמידים צאצאים, מזדקנים ומתים. בריאת העולם בחשיבה המיתית מערבת פעולות אלוהיות בתהליכים טבעיים. לא כן במקרא. על-פי המקרא העולם נברא מרצונו החופשי של האל האחד, שיכולתו אינה מוגבלת. האל אינו כפוף לשום כוח מכוחות הטבע, ואין חוק מחוקי ההוויה השולט בו. ישנה שונות מהותית בין האל לבין הטבע. לאל יש חירות עליונה, והטבע כפוף לו באופן מלא ומוחלט. העולם אינו עוד תולדה של מלחמות בין אלים או פרי המקרה העיוור, אלא תוצר רצונו הריבוני של האל. 
תפיסת הבריאה במקרא שונה מגישתם של מדעי הטבע של זמננו לנושא. על היחס בין רעיון הבריאה לבין עמדת מדעי הטבע על היווצרות היקום ראויים להיזכר דברי יצחק יוליוס גוטמן (דת ומדע, ירושלים תשט“ו, עמ‘ 263-261): ’סיפור התורה על בריאת העולם בששה ימים איננו מתאים לדעות המדע על התפתחות העולם והתהוותו. [...] אך הסתירה הזאת אינה נוגעת בתוכן הנצחי של התורה, כי אין כוונתה להורות פרק בפיסיקה, אלא ללמד אותנו אמונה דתית הלובשת לבוש היסטורי ידוע. [...] האמונה הדתית בבריאת העולם לובשת בתורה אותה התפיסה על מבנה העולם ששררה בעם ישראל בזמן הקדום, על כל מערכת המושגים הרווחים, כגון: חלוקת העולם לשמים ולארץ, המים שמעל לרקיע ושמתחת לרקיע וכו‘. אבל קל לראות שאותו הרעיון הדתי לא היה משתנה אילו היינו מלבישים אותו במושגים של זמננו או של זמן אחר‘. ’אין רעיון הבריאה בא לבאר את מוצאו של העולם בדרך העיון אלא הוא הצורה שבה באה לידי ביטויה התודעה הדתית על היחס שבין האלהים והעולם‘ (שם, עמ‘ 14). 
בעיית מוצא-העולם ובעיית מוצא-החיים ’הן מסוג הבעיות שבין המדע ובין המטפיסיקה, וספק אם הן ניתנות להכרעה, ואפשר שאף אין הן ניתנות להבנה. המדע עוסק ביש, ולא במקור היש - שהוא מושג פילוסופי טהור‘ (י‘ ליבוביץ, בין מדע לפילוסופיה, ירושלים תשמ“ז, עמ‘ 134).
כאן עולה בעיית גבולותיה של התבונה האנושית. פתחתי את דברי בחוויית הפליאה המעוררת את האדם לרצות לדעת את ’הכל‘, אך כלל לא ברור אם שאיפה זו ניתנת למימוש. קהלת סבור ’כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש [...] וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא‘ (קהלת ח 17 וראו גם ג 11). במענה האלהים לאיוב מן הסערה יש תיאור פיוטי נפלא של הבריאה. בריאת העולם מתוארת כאירוע קוסמי שלווה בשירת הכוכבים ומלאכי-המרום ’[...] ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים‘ (איוב לח 7), אבל מודגש שלאדם לא היה בו חלק, ולעולם לא יוכל לרדת לפשרו. ההבנה השלמה של הטבע ומוצאו הייתה ותשאר, על-פי עמדה זו, נחלתו הבלעדית של בוראו.
הספר, ’בריאת העולם במדע במיתוס באמונה‘ עוסק אפוא בטבע ובאלהים, והוא מוקדש לאומץ הלב האנושי המתגלה במאמצים הבלתי נלאים לפענח את צפונות היקום והקיום. 

תוכן העניינים
לאה מזור, ’בריאת העולם במדע, במיתוס ובאמונה‘ - דברי מבוא
אליה ליבוביץ, הגישה המודרנית לבעית התהוות היקום
רפאל פלק, אבולוציה: מותר החיים מן הדומם - אין
מרגלית פינקלברג, בריאת העולם במיתולוגיה היוונית
יאיר זקוביץ, בריאה והיסטוריה במקרא
ישעיהו ליבוביץ, בריאת העולם באמונתו של המרב“ם



בראשית ברא - תורה אורה כגירסתא דינקותא

$
0
0
ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

מחשבות על ספר חדש:
מיריק שניר (הוגה, מעצבת ועורכת ראשית), בראשית ברא: לקרוא תנ”ך מגיל רך ואילך, עמק חפר, תשע”ג 2012
ספרה של מיריק שניר


עם ישראל היה עם הספר כבר בתקופת המקרא. המלך הצטווה לקרוא בספר התורה ’כל ימי חייו‘ (דב‘ יז 19), העם היה חייב לשמוע את קריאת התורה אחת לשבע שנים (לא 13-10) ועזרא הסופר קרא את ’ספר תורת משה‘ לפני שבי ציון (נחמ‘ ח 12-1). דרך חדשנית ל‘ושננתם לבניך‘ (דב‘ ו 7) מציע ספר הילדים, ’בראשית ברא‘, שראה אור בימים אלה. הספר מביא את תיאור הבריאה בשבעה ימיםבמלואו וכלשונותוך שימוש בדרכים יצירתיות לקרבו אל הגיל הרך.


‘ספרות ילדים’ הוא מושג שקיים בתרבות כתופעה מבוססת וממוסדת רק החל מן המאה ה-19, וכמערכת תרבותית עצמאית רק החל מראשית המאה ה-20.הואלא היה קיים בתקופת המקרא. בתקופת המקרא, האדם מישראל היה חייב לספר לבניו (בלי הגבלת גיל) על חסדי ה’ לעמו, כדי לחנכם לשמירת המצוות. הבנים הצטרכו להעביר את הסיפור לבניהם אחריהם, וכן הלאה (שמ’ יב 27-26; יג 10-8; דב’ ו 24-20; יהו’ ד 21; תה’ עח 7-4). גם על בריאת העולם חובה היה לספר, כי הבריאה התחילה את ההסטוריה, ולכן ‘זקנים עם נערים’ נקראו להלל את ה’ בגינה (תה’ קמח 12).
עיצובו של הספר ‘בראשית ברא’ מהודר באופן מופלג, והוא נושא את המסר שהתורה אינה כשאר ספרים שבעולם ושיש לנהוג בה כבוד מיוחד. כותרת המשנה של הספר היא ‘לקרוא תנ”ך מגיל רך ואילך’ ומצטרפת אליה המובאה ‘ומי שאינו יודע לקרֹא - מקריאין אותו’ (ביכורים ג, ג). במפגש בינדורי חשוב שדור לדור יביע אומר, כלומר, שיתפתח שיח על הכתוב, כיהילדים מפיקים את מירב התועלת מקריאה כשמעודדים אותם להשתתף בה באופן פעיל. ההפעלה הקלאסית היא הנעת הילדים להביע את דעתם על התוכן הנקרא, וחלון ‘התהיות והבהיות’ מסייע בכך. בחלון הזה פוגשים הילדים בני משפחה אחת, וקבוצה של ילדים עם גננת, והם מעלים שאלות על המסופר בניסוח שמתאים לגיל הרך.למשל, ביחס לכתוב ‘וירא אלהים את האור כי טוב’ (בר’ א 4) מופיעה התהייה: ‘אני תוהה אם היה צל ביום הראשון לבריאה’. מכאן עשויה להתפתח שיחה שתצמיח עוד תהייות. למשל, האם יכול היה להיות צל בעולם שעדיין לא היו בו מאורות? או: האם יכול היה להיות צל בעולם שעדיין לא היה בו עצם שיכול היה להסתיר את האור?
בריאת העופות

איך מקרבים לתודעתו של הילד את המושג ’אלהים‘, שתוכנו הוא באופן עקרוני מעבר להשגת אנוש? חלון התהיות והבהיות מציע כמה שאלות שעשויות להשתלב בשיחה על אלהים: ‘אלהים ברא את עצמו?’ ‘אלהים היה פעם תינוק?’ואיך מסבירים לילד שאלהים איננו חומרי? ב’בראשית ברא’ עוצבו המילים ‘אלהים’ ו’אור’, וכן המשפט ‘ורוח אלהים מרחפת על פני המים’ (א 2) באותיות חלולות (גזורות) כדי להביע באופן פלסטי את הרעיון שאלהים נעדר מן החומר. אם מאירים עליהן מזוית מסויימת הן מופיעות על העמוד כהטל אור. ייצוג האלוהות הבלתי-נראית כאור, ידוע מכתובים מקראיים שונים. תה’ קד למשל, מתאר את ה’ כ’עֹטה אור כשלמה’ (פס’ 2), ובתה’ כז מכנה אותו המתפלל ‘אורי וישעי’ (פס’ 1).
העידן הדיגיטלי הביא לשחיקה במעמדו של הספר, והיום קשה יותר מבעבר למשוך את הילד אל הספר המודפס. חדשות לבקרים מופיעים ספרים דיגיטליים, שמשלבים בטקסט הכתוב תמונה, תנועה, צבע וצליל. המרשתת מציעה אלומת אפשרויות בלתי נדלות, והטלוויזיה, המחשב, הטבלט והטלפון הסלולרי מאפשרים לילד נגישות לאינספור תכנים לא כתובים. הפלטפורמות החדשות גרמו לקריסת האופן המסורתי של קליטת הידע.לא עוד למידה ליניארית שמתחייבת מהקריאה בספר עמוד אחרי עמוד, אלא למידה קופצנית לכיוונים שונים, לפעמים מזדמנים ומקריים.
סיפרה יוצא הדופן, המסקרן והמושקע של שניר עשוי למשוך אליו את הילד אפילו במציאות הזאת. הצורך בהקראתו מחזיר את הילד מהמכונה אל השיח הבינאישי במשפחה. והוא חשוב, כי ההקראה והשיחה בין ההורים לילדם או בין הסבים לנכדם, תורמת לחיזוק יכולת הקשב והריכוז של הילד, מעניקה לו תחושת שייכות ובטחון, ועונה על הצורך שלו בהערכה ובאהבה.
בעולם המרשתת שולט מנוע החיפוש שלטון חסר מיצרים, והוא הולך ודוחק הצידה את מושג הקאנון. התפוצצות הידע מזה, ונגישותו מזה, הגיעו למימדים כאלה שהם מאיימים על יכולתו של הדור להוריש לבאים אחריו ידע מוסמךומלכד. שניר החליטה לשחות נגד הזרם, והלכה אל הקאנון של עם ישראל, שהוא השורש העמוק שעליו מושתתת זהותו התרבותית, היהודית והלאומית של האדם מישראל. והיא עשתה זאת בעידן שבו מעמדו של המקרא בחברה הישראלית רק הולך ומידרדר.ועדת שנהר ניתחה לעומק את גורמי התופעה, והמליצה, בין השאר, לחשוף את הילד כבר מן הגיל הרך למושגי היהדות, כדי לפתח אצלו תחושת שייכות והערכה למורשתו.  סיפרה של שניר מיישם הלכה למעשה את המלצות ועדת שנהר, גם אם הן לא היו המניע להולדתו.

לביקורת המלאה על הספר ראו:
לאה מזור, "'בראשית ברא' - תורה אורה כגירסתא דינקותא", מועד כא (תשע"ד), עמודים 182-166

Fleeting Dreams and Possessive Dybbuks

$
0
0
Fleeting Dreams and Possessive Dybbuks
On Dreams and Possession in Jewish and Other Cultures
Edited by: Rachel Elior, Yoram Bilu, Yair Zakovitch, Avigdor Shinan
Jerusalem 2013

Abstracts


A Woman’s Dream (Song of Songs 5:2–6:3): Real or Imagined?

Yair Zakovitch

Many of the poems in the Song of Songs have the character of daydreams, and two explicitly describe night dreams (3:1-5; 5:2–6:3), resulting in the reader often being left to wonder what is real and what is fantasy. All dreams in the Song, whether reverie or deep-night dream, are women’s dreams (this corresponds with the spirit of the book, in which the central role is filled by women), in contrast to all other dreams in the Bible, which are the imaginings of men. The dreams outside the Song of Songs, in biblical narrative, are different in one further respect: they are of a prophetic nature and give us glimpses of the future. Women’s dreams in the Song, on the other hand, are personal and lend themselves—as do all personal dreams—to being interpreted and analyzed by readers throughout the ages, each according to the theories he or she prefers, whether Freudian or otherwise. 


Our analysis of the long dream in Song 5:2–6:3 offers answers to the following questions:
  1. What is the reason for the many repetitions in the dream?
  2. Do the words of the dream carry symbolic meaning?
  3. Many lines of similarity can be drawn between this dream and the other night-dream in Song (3:1-5), similarities which push us to compare the two. What meaning are we to draw from this comparison?
  4. Can we determine where the dream ends? Can we determine the dream’s boundaries?
  5. Most significantly: Does the female dreamer have a real lover, flesh and blood, or is he only imagined? 
The Gates of Dreams: Duality and Ambiguity in Ancient Dream Literature

Vered Lev Kenaan

This essay explores the mythological origins of ancient dream theory. Following E. R. Dodds’ remark that ‘For the Greeks…the fundamental distinction was that between significant and non-significant dreams’, the paper reconsiders a central duality underlying the ancient conceptualization of dreams: while ‘significant’ dreams can sometimes mean divinely-sent dreams, or dreams that come true, the non-significant dream is the false dream, or the somatic and the ordinary psychological dream. The essay uncovers the constant presence of an intrinsic duality in ancient dream literature and shows how this duality is articulated through the mythological figures of Sleep and Dream:Hypnos and Oneiros. Considering the Chthonic and Olympian origins of Sleep and Dream in Hesiodic and Homeric poetry, the essay shows that the dream belongs to a family of ancient terms constituted by an ambiguity. Like the terms, psychē and eidōlon, the dream too is a futile yet desirable image. The first part of the essay examines the poetic figures of the significant and non-significant dreams in Hesiod, Homer and Virgil. The paper’s second part examines how this mythical duality is transposed into a hermeneutical dual framework that serves the works of the dream interpreters, Artemidorus and Macrobius.   

Dreams in the Book of Jubilees and in the Dead Sea Scrolls

Rachel Elior

The thousand fragments of Holy Scriptures that were found in the eleven caves of Qumran between 1947 and 1956 include a significant number of unknown dreams that were ascribed to biblical heroes. The dreams that were ascribed to Enoch, Noah, Abraham, Isaac, Rivka, Jacob, Levi, Judah and Amram reflect a ‘counter-memory’ on issues that were under dispute during the second and first centuries BCE. The dreams are concerned with divine revelations or with angelic messages that relate sacred knowledge on the historical destiny of the ‘holy seed’, in relation to holy time, holy place, holy ritual, sacred scriptures, holy priesthood, and sacred memory associated with priests and angels. Dreams are considered, in this literature written in a time of great dispute on the priestly leadership of the Temple in the Hasmonaean period, as an indisputable source of knowledge on all the major sacred priestly issues mentioned above. The Book of Jubilees has a considerable number of new dreams that are designed to shape ancient memory anew in a time of a major political change. The book is concerned with holy time, as reflected in a sacred solar calendar that was revealed in a dream to Enoch son of Jared; with a holy place, Mount Zion, the place of the future Temple that was revealed in a dream to Noah and revealed by an angel to Moses, the grandson of Levi; and with the initiation of the priestly service that was revealed in a dream to Levi, the founder of the priesthood according to this priestly tradition.  

Dreams and Dreamers in the Aramaic Targums of the Pentateuch

Avigdor Shinan

The Pentateuch mentions dreams or dreamers in thirty-four different verses, most of them in the book of Genesis. This study surveys the various ways in which the Aramaic translations of the Pentateuch (the targums) deal with these verses, exposing their attitudes toward this fascinating human phenomenon. While Targum Onqelos adheres basically to the biblical story, the so-called ‘Palestinian Targums’ (The Fragment Targum, the Aramaic Targum found in Ms. Neophyti 1, and the Pseudo-Jonathan Targum) differ in the amount of additions which they add to the biblical story and their character. They describe in rich details Jacob’s dream at Beit-El (Genesis 28) and the dreams of Pharaoh’s ministers (Genesis 40), but in other instances they tend to adhere to the biblical story, revealing little about their understanding of the dream as a message from God. The only exception is Targum Pseudo-Jonathan, which includes unique traditions regarding a dream that told Noah what was done to him by his son Ham (Genesis 9) and a very detailed dream that told Pharaoh about the future birth of Moses (Exodus 1). These two cases – and some other minor additions included in this text, which can be seen as being drawn mainly from popular traditions – testify to the uniqueness of this targum and to its special status within the world of the Aramaic targums.  
Between Pharaoh’s Dream and Nebuchadnezzar’s Dream
Gila Vachman

This paper compares three different midrashic works referring to Pharaoh’s dream as described in Genesis 41 and Nebuchadnezzar’s as described in Daniel 2. These texts represent three different stages in the development of Aggadic traditions. In the first, GenesisRabba, Nebuchadnezzar’s dream represents a mere illustration of the main theme, which is Pharaoh’s dream. In the last, MidrashTanhuma, the opposite occurs: Daniel’s dream is at the center of attention, and Pharaoh’s is not mentioned at all. Between these two poles we find the tradition preserved in MidrashḤadash, which tries to balance the two stories. Our assumption is that at the first stage of this Aggadic tradition the sages interpreted the words ותפעם רוחו (‘his spirit was agitated’) in Genesis 41:8 in connection with ותתפעם רוחו in Daniel 2:1, while analyzing the main differences between the two stories. At a more advanced stage this interpretation was followed by an expansion of both stories, until the verses of Daniel became the homily’s main concern. In this process a homily deliberating Pharaoh’s dream and its interpretation by Joseph became a homily retelling the story of Nebuchadnezzar’s dream and its interpretation by Daniel and, in the process, emphasized the power of prayer, prophecy, and revelation.  

On the Tip of a Barrel: Reading Abbaye’s and Rava’s Dreams about Barrels (BT Berakhot 56a)

Haim Weiss

In the Babylonian Talmud (Berakhot 55b-56a) we find an unusual story about a meeting between Rava and Abbaye and an eccentric dream-interpreter, Bar-Hadaya. This is a long and complicated story with twenty-nine dream-units dealing with varied subjects and themes. In the article I explore one of these themes: a unique series of six dreams that Rava and Abbaye had about barrels. These dreams seem to deal with a mundane and simple image: the barrel, a common object for the storage of all kinds of fluids in the ancient world. My reading of this series will uncover a possible underlying meaning of these dreams that transforms this ordinary symbol into a complicated image that relates to basic questions of identity and self-definition



Between Vienna and Baghdad:
On a Mystical Tradition of ‘Psychoanalytic’ Dream Interpretations

Yoram Bilu

A vast literature has been written on the influence of Sigmund Freud’s Jewish background and identity on the nature of his psychoanalytic theory. Some scholars went so far as to maintain that psychoanalysis constitutes a secularized version of Jewish mysticism (kabbalah), given that both systems view sexuality as a primary organizing force and interpretation as the major vehicle for uncovering its manifestations. Focusing on dream interpretation, a major tenet in psychoanalysis and Judaism, my study concerns Rabbi Yehuda Petaya (1859-1942), a famous mystical scholar from Baghdad, and his son Sha’ul, whom I interviewed in Jerusalem in the 1970s. Through my interviews I was able to shed light on Sha’ul’s method of dream interpretation, based on a family tradition articulated in Rabbi Yehuda’s text Minh̩at Yehuda. I present a selection of dreams the two interpreted in order to convey their intriguing ‘psychoanalytic’ sensibilities. While all the dreams dealt with violations of religious precepts on the manifest level, the interpreters consistently translated these concerns into sexual matters. Viewing these interpretations as powerfully creative, I seek to uncover the Jewish mystical sources from which these interpretive insights were presumably derived.   


‘I Live in a Terrifying Nightmare’: On War-Nightmares and Wishful Dreaming during the Holocaust

Havi Dreifuss

This article discusses the content and patterns of dreams Jews dreamed during the Holocaust and attempts to use them as a basis for discussing the hardships that characterized Jewish life in those days. By analyzing dozens of dreams recorded in contemporary sources from many different European countries, two main patterns of dreams arise: nightmares of overwhelming horror, referring mainly to the murder of family and friends; and dreams that served as a source of comfort and encouragement in which the past -- or even the future -- is presented in a very nostalgic manner. The relative lack of dreams of hunger in war-time accounts is surprising. Comparing the themes of the dreams recorded during the Holocaust and their characters with those recorded in later testimonies, as well as in memories, exposes the unique patterns of dreams formed during the event as well as their unique content. Thus, dreams serve as an important source and as another tool for understanding better the inner world of Jews during the Holocaust.  

La légion étrangère in Pig Herds (Matthew 8:28-36; Mark 5:1-20; Luke 8:26-39)

Yair Zakovitch

Jewish literature of the Second Temple period—and the New Testament, in particular—is rich with exorcism traditions. In this article I discuss one such narrative, a relatively long and layered one, which appears in all three synoptic gospels. Both the original story and its secondary additions carry traces of a variety of literary units from the Hebrew Bible, which the writers used to help construct their story. In analyzing the story we look for these building blocks and evaluate their contribution to creating the story’s hidden message. We also point to an allegorical element that conveys a covert and subversive message: the wish to remove the conquering Roman army from the Land of Israel.  

Ghosts and Spirits in the Aggadic Literature

Gila Vachman

The article treats three stories about the meeting-point between humans and spirits in three different literary genres of Aggadic literature: the expansion of a biblical story (Boaz and Ruth), a folk story (the Hasid and the spirits in the cemetery), and an exemplum (Ben Temalion and R. Shimon B. Yochai). The three tales demonstrate the degree to which ghosts and spirits represented an integral part of everyday human experience in the time of the talmudic sages; they also reveal the ambivalence felt by the sages concerning the demonic world. While trying to lessen the significance of supernatural beings and other magical powers in the world of the simple person, the sages made sure to warn people against times and situations in which they might come into contact with those same forces. We further posit that the stories discussed in this article were designed literarily, in order to criticize popular belief in ghosts and to restrict it to the extent possible.  

Bat Kol– The Heavenly Voice in Talmudic Stories

Nurit Hirschfeld

After prophecy ceased, the Bat Kol (heavenly voice) remained the only way to create some sort of communication between God and men. This article discusses thirty-four rabbinic stories in which a Bat Kol appears and says several words.
The Bat Kol appears very clearly in contexts of death and human crisis. In most of the stories the Bat Kol appears at the moment of death, while in the others it appears in the general context of violence and destruction. Most of the stories deal not only with the actual moment of death, but also describe cases of a difficult, tragic, and unexpected death. 
Unlike the miracle that saves people from death and gives them life, the Bat Kol appears in the moment after a ‘non-rescue’ or ‘lack of salvation’. The Bat Kol provides, to those who are still alive on earth, some information, whether about the destiny of the dead man in the other world or about some unknown issue in this physical world.
Hence, the Bat Kol neither solves the problem, nor makes it worst; it neither heals nor destroys. Nevertheless, its eneutralityf provokes feelings of discomfort. Given the expectation that the divine force would bring salvation, the failure of such salvation to materialize gives rise to feelings of perplexity and misunderstanding.   

Between Satan and the Holy Spirit: Possession and Exorcism in Early Modern Catholicism

Moshe Sluhovsky

This article argues that the category ‘possession’ went through a major transformation between the fourteenth and the seventeenth centuries. While during most of the Middle Ages possession denoted an established set of behaviors that were easily identifiable as demonic in origins, in the fourteenth century the identity of the possessing entity was first put into question, for the symptoms that had previously been marks of demonic intervention could now also indicate the presence of the divine spirit within an individual. In the following centuries the Catholic Church devised a new set of hermeneutic tools to discern the identity of possessing spirits. Exorcism was thence transformed from a prescribed ritual into a probative investigation. Women’s alleged possessions, especially, were more likely to be ruled demonic rather than divine, or, alternatively, simulations of either possession or sanctity (hysteromania) or mere delusion. This reconfiguration of the category ‘possession’ warns us against employing insights from twentieth-century anthropological observations of possession in other societies, in which, more often than not, possession and exorcism are established categories whose meanings are both stable and self-evident.  

Dybbuk and the Wandering Jew: No Rest on Earth or in Heaven
Galit Hasan-Rokem

The article correlates two figures emphatically extant in folk culture from the end of the sixteenth century – the European Christian Wandering Jew and the Jewish Dybbuk. Both figures are characterized as an expression of the dimension of culture hovering between the real and the unreal, a dimension for which Freud on one hand created the category of the unheimlich that has proven highly fruitful in cultural interpretation, and which Todorov on the other hand systematized in his study of fantastic elements in literature. 
The emergence, and especially the profuse distribution of these figures in the respective European and Jewish folk cultures, is interpreted in the context of new spiritual movements such as the Reformation and especially in the context of the major change in the system of cultural communication due to the invention and spread of printing-press technology. 
Following de Certeau’s analysis of the seventeenth century as a moment of loss and mourning in European culture, illuminated by him through the converso phenomenon among the Jews of Spain in the wake of 1492, the article highlights the figures of the Wandering Jew and the Dybbuk as two creative expressions for the new homelessness and itinerancy of the individual emerging from the medieval into the early modern world. Whereas the Wandering Jew’s individuality and homelessness materialize (if one may say so regarding a figment of imagination) in an endless horizontal traveling in the geographical space, the Dybbuk’s outsider status takes its form in a restless migration on the vertical, cosmological axis of life and death.  

A Glimpse into a Hidden World: The Dybbuk Stories of Rabbi Eliyahu Hacohen of Izmir

Yaron Ben-Naeh

Possession (Dybbuk) and stories of exorcism amongst Jews are documented from the mid-sixteenth century until the early twentieth century, spreading from the holy congregation of Safed to Jewish communities in the domains of Islam and in Christian Europe. Yoram Bilu has analyzed this phenomenon, showing it to be an ‘idiom of stress’, with typical stages and distinctive features. Bilu has also pointed to its function as an instrument in the hands of rabbinic authority, designed to bolster Jewish faith and to strengthen the measure of conformity among community members.
The present article reaffirms Bilu’s observations, but adds the historical context, thus explaining why these cases occurred at certain times and why they were recorded and preserved. Using a group of chronologically- and geographically- defined stories, I suggest that crisis periods produce such phenomena. Moreover, I suggest that the significance of the exorcist stories was far greater than the significance of the individual acts of exorcism, real or invented.
The group of stories by R. Eliyahu Hacohen of Izmir (Smyrna) reflects the atmosphere of the post-Sabbatean period in Ottoman Jewish society, which was troubled with theological, social, and economic problems. The narrator is in fact the hero of these stories, in which he depicts himself as the ultimate exorcist. In this manner, R. Eliyahu Hacohen was not only preaching in a sophisticated way, but also empowered himself and demonstrated that he was superior to his rabbinic colleagues despite his marginal role.  


The Woman Who Wanted to be (Like) Her Father: Dybbuk in a Hasidic Court

Yoram Bilu

Reported exorcisms of dybbukim, the Jewish variant of spirit possession, have been common in traditional sources since the 16th century. These accounts conveyed powerful moral messages, but they remained mute regarding the motivation of the possessed. The narrative in Dov Sadan’s memoir, From the Region of Childhood, is exceptional in explicitly portraying the psychodynamic drama underlying the exorcism of Eidel, the beloved daughter of Rabbi Shalom Rokeach, the founder of the Belz Hasidic dynasty. Sadan situates the roots of Eidel’s tragedy (which the Belz Hasidim altogether deny) in her father’s unbounded love for her and fantasy to transform her into a son. After his death, Eidel sought to become a tsaddiq, bitterly challenging the leadership of her brother Rabbi Yehoshua. Her attacks were attributed to a dybbuk and her brother was summoned to cure her. During the dramatic exorcism, the spirit’s voice that attacked Rabbi Yehoshua was no other than Rabbi Shalom. The validity of Sadan’s heavily psychodynamic interpretation may be doubted, given his strong psychoanalytic bias. Nevertheless, I argue that this episode could have happened, if one takes into account that other women too (for example, the Maiden of Ludmir) who sought to walk in a spiritual trajectory, transcending female role bounds, were labeled as dybbukim.  

In Search of the People’s Spirit: An-sky and the Ethnographic Expeditions of 1912-1914

Rivka Gonen  


Shlomo-Zanvl Rappoport, known as An-sky (1863-1920), was brought up in a traditional Jewish home, but as a youth he taught himself Hebrew and Russian, moved to South Russia where he wandered in the villages, worked in mines, and wrote stories on the life of the Russian peasants and miners and also on Jewish life. His stories were published and he entered the Russian literary world. He moved to St. Petersburg and then to Paris, where he joined the Russian revolutionaries.
Two events caused An-sky to return to his Jewish roots: the Dreyfus Trial (1894), which brought to the surface the anti-Semitic sentiments of his revolutionary friends, and a story by Y. L. Peretz that convinced him that Yiddish can be the language of high-class literature. An-sky returned to Russia and began collecting Jewish folkloristic items.  
His most important project was the organization of expeditions that went in the summers of 1912, 1913, and 1914 to Vohlynia and Podolia in southwest Russia to collect stories, songs, and objects that reflect the essence of the Jewish spirit. 
A Jewish museum displaying objects collected by the expeditions was opened in St. Petersburg in 1914 and closed in 1916, then was back in operation from 1923 until 1929. When the museum closed most of the objects were housed in the ethnographic museum in St. Petersburg; others were sent to Kiev and Moscow. With the fall of the Soviet Union part of the collection was displayed in the Jewish museums of Amsterdam, Cologne, Frankfurt, Jerusalem, and New York.
An-sky is especially well known for his play ‘The Dybbuk’, based on folk stories he collected. The play was staged many times in many versions, and is still shown today


On ‘The Dybbuk’ and Havens of Yearning:
An-sky’s ‘Between Two Worlds’ (‘The Dybbuk’) and Its Hasidic Roots

Rivka Dvir Goldberg

The play ‘The Dybbuk’, or in its full name ‘Between Two Worlds’, was written in both Yiddish and Russian by S. An-sky (Shlomo-Zanvl Rappoport, 1863-1920) between the years 1912-1917, following his journeys throughout the Jewish ‘Pale of Settlement’ in Russia, when he headed an expedition that collected various ethnographic materials in Jewish towns and villages in the region. The play, in its Hebrew translation by Chaim Nahman Bialik, became a milestone in the evolvement of the Jewish theater, initially in Russia and, thereafter, in the Land of Israel.
In his composition of the play, An-sky attempted to fulfill the vision that had guided him in the expedition’s work and to glean raw materials for the new work from the findings of the ethnographic expedition. A large portion of these materials derived from the Hasidic world, with which the majority of the region’s Jews were affiliated. This paper wishes to illustrate the fact that a large proportion of the Hasidic components in the play strengthen and enhance the central and fundamental theme of the play -- which is already hinted at in its full name, ‘Between Two Worlds’. A striking feature of the play is the connection to the stories of R. Nahman of Breslav and, especially, to his story ‘The Mountain and the Wellspring’, which emphasizes the intensity of endless yearning. 
At the focal point of An-sky’s personal life, as in the focal point of his play ‘The Dybbuk’ and many of R. Nahman’s stories, especially in the ‘The Mountain and the Wellspring’, is the eternal searching, yearning, and longing for a desired unity, a longing for wholeness that in the physical world is destined to remain only an unfulfilled hope.  


The Dybbuk as Imagery and as Psychological State in the Work and Life of Yona Wallach

Zvi Mark

In her poetry, Wallach unfolds a spectacular fan of human conscious and unconscious states. Rational, ethical and bourgeois consciousness appears in her poetry as a superficial, thin and fragile veneer over an individual’s personality, beyond which lies a deep ravine. Wallach breaks down the most basic concepts of identity and gender, with erotic symbiosis serving as a central means of reaching this goal. Correspondingly, Wallach undermines the validity of basic distinctions of time and space, and in so doing shatters the basic components of rational consciousness. In this essay, I deal with the question of what, ultimately, is revealed to our eyes when the unconscious is ‘unfolded like a fan’. Beyond making reference to the process of post-modern disintegration to which we have alluded earlier and the shattering of the rational layer of awareness, are there alternative systems of organization creating some sort of order in the flow of language and in a wild, erupting awareness? Is it possible to identify general cultural models that served Wallach in constructing the alternative psychological world that her poetry describes? In this essay, I argue that it is possible to identify in the background of Wallach’s creative output two general frames of reference, frames that possess a distinct terminology, both of them dealing with the unconscious by giving pride of place to its non-rational characteristics. One is the psychological frame of conceptualization, which Wallach uses broadly and freely, and the other frame of reference is the mystical system of explanations, a central source of that inspiration being the world of Kabbala. In this essay, I focus on states of consciousness in Wallach’s poetry similar to that associated with a ‘dybbuk’, and argue that such descriptions comprise an attempt to give meaning to a complex and non-defined identity—an attempt that expresses an alternative to psychological conceptualization and medical diagnosis, forming in its stead a different path to express those states of mind.  

‘The Dead Should Not Be Excluded From Any Celebration’: The Queer Body’s Lamentation in Tony Kushner’s Angels in America and A Dybbuk

Yair Lipshitz

Following his groundbreaking play, Angels in America, the Jewish-American playwright Tony Kushner turned to adapting An-sky’s Yiddish classic, The Dybbuk. While at first glance, the shtetl of Kushner’s A Dybbuk might seem to be worlds apart from Angels in America’s milieu of gay culture in New York during the 1980’s, this paper explores the various intersections between these two plays and their political implications. Focusing on the queer body and its disjointed temporality in Kushner’s work, the paper argues that both dramas propose a radical act of lamentation as political intervention. Reading A Dybbuk alongside Angels in America reveals an ongoing articulation of a queer-diasporic, ‘homeless’, bodily identity, which harbors revolutionary drives – even as it is located in seemingly ‘traditional’ Jewish settings. When such a queer, homeless, disjointed body laments on Kushner’s stage, it is never a nostalgic plea to return to the past, but a relentless struggle of the past with the present, in order to delineate a better political and civic future. It is only through not feeling at home in any land or at the present that such a lamenting body can fully enact its radical potential on- and offstage, and rethink the boundaries of citizenship.   


Zar Spirits Possession among Ethiopian Immigrants in Israel: Social, Cultural, and Clinical Aspects

Eliezer Witztum and Nimrod Grisaru

This paper describes the phenomenon of Zar spirits possession among Ethiopian Immigrants in Israel.
The belief that a spirit can possess a person, and cause intensive discomfort, is included in the group of disorders called possession disorders. The phenomenon of possession by Zar spirits is among the common possession disorders found in Africa and the Fertile Crescent, particularly in Ethiopia, Somalia, Egypt, and Sudan, but also throughout North Africa and the Middle East. Zar is an Amharic word of a non-Semitic origin, and probably refers to a pagan deity. Ethiopian immigrants brought with them to Israel the phenomenon of Zar spirits possession.
This paper describes in detail this complex phenomenon and the rituals connected with it, and provides an understanding of the meaning and interpretation of the phenomenon according to various explanatory models. Several case-studies are presented, and we also provide an analysis of the narrative construction of this symbolic idiom of distress.    

Possession Illnesses in the Bedouin-Arab Society

Alean Al-Krenawi

Bedouin-Arab society is one of the largest minorities in Israel today. The change for the Bedouin-Arabs, from nomadic life to fixed settlements, occurred on the backdrop of a large and increasing rift between their situation as a traditional-religious society and their existence in modern-day Israel. The phenomenon of possession and dybbukim can be exotic and fascinating for outsiders, but constitutes obstacles and true discomfort for those who suffering from. Western society today views manifestations of dybbukim and possession in terms of mental disorders, but within Bedouin-Arab society in Israel there is still widespread belief in traditional explanations for these illnesses. Research shows that the conceptualization of emotional and mental disorders and the intervention needs of Bedouin-Arab patients are different from those of western patients. An intervention response that combines two treatment systems, one which is based on global knowledge and the other on local knowledge, enables both therapists and patients to experience an inter-societal meeting. Those who take care of these patients should examine the patients’ problems and suffering while keeping in mind the social, cultural, and religious context in which they live, in order to give them treatment not only customized to their needs as individuals, but also based on an understanding of their culture and family life.


המימוש הפיזי של ההבטחה: משמעות קניית מערת המכפלה

$
0
0
פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת חיי שרה (בראשית כג1 -  כה 18)
מערכת המכפלה חברון 1906
ובכן יש סוף לכול, ושרה בת לווייתו של אברהם מתה. ומעניינת הסמיכות. פרק כג, הפותח את הפרשה, בא מיד אחרי פרק העקדה. ניסיון העקדה אמנם לא מזכיר את האם שרה, אך הוא מהווה את שיא השיאים, שאחריו תבוא ההרפיה המגולמת במותה של שרה. אבל כמו כל אירוע, אין כאן כרוניקה גרידא אלא אירוע קשור באירוע מכונן, שהוא קניית מערת המכפלה כמקום קברה של שרה וקברי האבות והאמהות.

אברהם מנהל משא ומתן עם אנשי המקום החיתיים על קניית נחלה, היא מערת המכפלה בבעלותו של עפרון החיתי. אלה נעתרים ברצון ובכבוד לבקשת אברהם, אבל מבקשים להעניק לו זאת כמתת לאות הוקרה. אברהם מתעקש לקנות את השטח כדת וכדין, ואחרי משא ומתן הם מסכימים על מחיר, והנחלה עוברת לבעלותו של אברהם. ולא רק זאת, אלא שגם גבולות הנחלה ניתנים. מעשה הקנייה, גם אם בנסיבות המעציבות של מות שרה, הוא בעל משמעות מעשית ולאומית כאחד. הלא אנחנו עוקבים בפרקי בראשית אלה אחרי התהוות האומה. והנה מתחוור שלמרות כל שנות אברהם בכנען הוא עדיין נעדר חזקה על נחלה. אמנם קיבל הבטחה אלוהית על הארץ, אבל צריך גם שתהיה גושפנקה פיזית חוקית, קושאן מקובל על האדמה, וזה מה שעשה עכשיו אברהם בקניית מערת המכפלה. רוחניות היא המתווה, אבל צריך גם ביטוי פיזי ממש.
ועם תום תקופת האבל אברהם ממשיך לחשוב על מימוש ההבטחה האלוהית. והוא משביע את עבדו המושל בכל אשר לו, שיביא אישה לבנו מארץ מוצאו, שהוא עדיין מתייחס אליה כאל ארצי ומולדתי ובלבד שלא תהיה מהכנענים תושבי הארץ. והוא גם משביע את עבדו, שהיה והאישה מבנות ארצו לא תסכים ללכת אל כנען, הרי שהוא ידאג שבנו לא ירד מהארץ ולא ילך לשם. אברהם מחזק אפוא את ייחודו. הוא גר בכנען אבל לא מתערב עם תושביה יתר על המידה, בפרט לא באשר לנישואין ולהמשך השושלת, ודואג מאוד שבנו יישאר בארץ.
הכתוב מתאר את הפגישה של העבד עם הנערה, היא רבקה, אותה הוא פוגש במולדתו של אדונו, ושם דגש על נימוסיה, על אהבת הבריות שלה ועל מידותיה המצוינות. היא ראויה ביותר להיות אשת יצחק, האם השנייה.

המתווה פרוש: תהיה אישה לבן יצחק, ויש נחלה, בעלות.

מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013

תערוכת "ספר הספרים" במוזיאון ארצות המקרא

$
0
0
התנ"ך הוא היצירה הספרותית הגדולה ביותר שידעה האנושות ומיליוני אנשים ברחבי העולם רואים בו עד היום את דבר האל. בהיותו מקור השראה ובסיס רעיוני למשפט וחוק, מוסר וצדק, דעת וחוכמה, גאולה ונחמה, הוא תורם לעיצוב דברי ימי האנושות ומשפיע עליה מזה אלפי שנים.
התנ"ך, המהווה את הבסיס התיאולוגי של היהדות והנצרות, הנו הספר המתורגם והנדפס ביותר בהיסטוריה האנושית ולא בכדי זכה לכינוי "ספר הספרים".
מגילת אסתר מאויירת
צילום: ארדון בר חמא
מחר, יום רביעי 23/10/2013 תיפתח במוזיאון ארצות המקרא בירושלים התערוכה "ספר הספרים". לכבוד פתיחת התערוכה מובא כאן ראיון עם ד"ר פיליפ ווקוסבוביץ, אוצר המוזיאון. ד”ר ווקוסבוביץ הוא אשורולוג המתמחה בחוק ומשפט במזרח הקדום, והוא משמש כאוצר במוזיאון מזה עשר שנים. הוא אצר מספר תערוכות שהבולטות שבהן הן "לכל הרוחות והשדים" – תערוכה שעסקה במאגיה בעולם העתיק ו"שופרא דשופרא" – על השופר בהיסטוריה היהודית. 

ד”ר ווקוסבוביץ, מהי מטרת התערוכה ומה היא כוללת?

המטרה העיקרית של התערוכה היא לסקור את קורותיו של התנ"ך כספר על פני אלפיים שנה ולהתחקות אחרי גלגוליו בצמתים היסטוריים חשובים ביהדות ובנצרות. אנו שואלים מהן העדויות הראשונות להעלאתו על הכתב, אלו תהליכים חברתיים והיסטוריים עמדו מאחורי מגמות בהפצתו, מהם תרגומי התנ"ך המפורסמים והחשובים, מה היתה הדיאלקטיקה שהתקיימה בין היהדות לבין הנצרות ובין התגבשות הקאנון היהודי לקאנון הנוצרי, ממה מורכב הקאנון הנוצרי ועוד. כך אנו מקבלים תמונה על ההתפתחות וההתפשטות של ספר התנ"ך ועל היהדות והנצרות מימי הבית השני ועד היום. 

מהו מקור המוצגים שבתערוכה?
רוב החפצים שייכים לאוסף פרטי של משפחת גרין מאוקלהומה סיטי. השאר הגיע ממקומות מגוונים.  

האם התערוכה הותאמה מבחינה תרבותית לקהל הישראלי? 
בהחלט כן. המוצגים שנבחרו משקפים את התנ"ך, תרגומיו ותפוצתו בקהילות ובאזורים השונים. עם זאת, יש בתערוכה מגמה להראות תמונת עולם רחבה הכוללת גם את יחסי הגומלין בין יהדות בית שני לבין הדת החדשה המתגבשת, הנצרות, ובין התנ"ך וגיבושו לבין כתבי הברית החדשה. 

אילו מוצגים בתערוכה הם מסקרנים במיוחד?
קודם כל עותקי מקור של כתבי יד קדומים של תרגום השבעים. מדובר בכתב יד בדיו על פפירוס. פבאו, מצרים.המאות השלישית – הרביעית (אוסף משפחת גרין). חמישה דפים שעליהם מופיעים פרקי תהלים ביוונית. הדפים כתובים משני צדיהם והם היוו חלק מאחד העותקים הקדומים ביותר של ספר תהלים בתרגום ליוונית. עותקי מקור של תרגום השבעים. תרגום השבעים הוא התרגום הקדום ביותר של התנ“ך. מקורם במאה השנייה ובמאה השלישית לספירה. 
כמו כן יש בתערוכה כתבים מגניזת קהיר - פירוש לתהילים וכנראה גם סידור קראי, וכתבי פשיטתא (תרגום לסורית) מהמאה התשיעית והעשירית.
יש בתערוכה גם ספרי תורה מתימן, ספרד, צפון אפריקה, גרמניה ואיטליה ממגוון קהילות יהודיות ותנ"כים וכתבי יד מעניינים ויפים. כמו כן מוצגים בתערוכה כתבי יד מאוד אקסקלוסיביים כמו פרגמנטים קדומים של הברית החדשה (מהמאה השלישית והרביעית לספירה), דפים מכתב יד ששמו קודקס קלימקוס (מצרים, מאה ששית – תשיעית), כתב היד המכונה בלטינית Rescriptus Codex Climaci (פלימפססט ביוונית). כתב יד בדיו ופיגמנט על קלף. מצרים, המאות הששית – התשיעית (אוסף משפחת גרין). "קודקס קלימקי רסקריפטוס" הוא כתב יד המכיל שני חיבורים תיאולוגיים נוצריים מאת יוחנן קלימקוס, בשפה הסורית, שנכתבו על גבי טקסטים קדומים יותר של התנ"ך והברית החדשה. הסופר שהעתיק את חיבוריו של קלימקוס במאה התשיעית, בחר לעשות זאת על קלף משומש, שהכיל קטעים מהתנ"ך ומהברית החדשה, בארמית וביוונית, מן המאות השישית והשביעית. זוהי דוגמה ייחודית לפלימפססט – טקסט שנמחק או גורד, ועל שרידיו נכתב טקסט חדש. בתערוכה מוצגים כמה דפים מתוך כתב יד חשוב זה. באמצעות תהליך המכונה "הדמיה מולטיספקטלרית" ניתן לחשוף את הדיו בה נכתבו טקסטים קדומים אלו. 
כתב יד נוסף הראוי לציון הוא Belveled Codex. כתב יד בדיו, זהב ופיגמנט על קלף משובח. איטליה, המאה הארבע-עשרה (אוסף משפחת גרין).זו מגילת קלף מרהיבה שאורכה למעלה מחמישה מטרים, כתובה בלטינית. המגילה היא פרי עבודתו של יוהנס מאודינה, נזיר פרנציסקני בן המאה הארבע-עשרה, ממורטגליאנו שבאיטליה. הטקסט על גבי המגילה מופיע בכיוון מאונך, והוא כולל כרוניקה המתארת את ההיסטוריה של העולם, החל מאדם הראשון ועד לשנת 1346. הכרוניקה ערוכה סביב אילנות יוחסין והיא  כוללת אירועים מרכזיים הנזכרים בתנ"ך ובברית החדשה, וכן רשימות מלכים, קיסרים ואפיפיורים – כל זאת בליווי תרשימים ואיורים. (לטינית). 
כרוניקה של התנ"ך
צילום: מוזיאון התנ"ך, אוקלוהומה סיטי

יש בתערוכה מגילת אסתר מאוירת (דיו ופיגמנט על קלף), שנכתבה ואויירה בשנת 1615 לערך בידי משה פשקרול, בעיר פררה שבאיטליה (אוסף משפחת גרוס). המגילה היא בין מגילות אסתר המאוירות הקדומות ביותר. האיורים מופיעים ברצף בחלק העליון של הקלף, ומתארים, בזה אחר זה, את סיפור המגילה. רוב האיורים משקפים את המתואר בטקסט המקראי, אולם בחלק מהמקרים משולבים בהם פרטים שאינם נזכרים במגילה עצמה, אלא בפירושים ובמדרשים. כך למשל, ניתן לראות באיור תיאור אכזרי בו ושתי מוצאת להורג בעריפת ראש, לאחר סירובה להיענות להזמנתו של אחשורוש. פרט זה, שאינו מוזכר כלל בתיאור המקראי, מבוסס על מדרש חז"ל, לפיו אחשורוש "גזר והכניס ראשה (של ושתי) בדיסקוס" (מדרש רבה פרשה ד). תיאורי הדמויות, האופן בו הן לבושות, החפצים המשמשים אותן והמבנים בהם הן פועלות משקפים את הזמן והמקום בו אוירה המגילה. לעומתן, המן מתואר בסגנון טורקי, לגופו בגד מעוטר ברקמה ולראשו טורבן.
דף מתוך תנ"ך גוטנברג
יש בתערוכה רפליקה של מכונת הדפוס של גוטנברג, לראשנה בארץ, וכן דף מתוך תנ"ך גוטנברג (דפוס ופיגמנט על נייר), מיינץ, גרמניה 1450(אוסף משפחת גרין). בשנת 1440 לערך פיתח יוהאן גוטנברג את מכבש הדפוס, והמציא שיטת דפוס מהפכנית שכללה שימוש ביחידות של אותיות מגולפות עשויות מתכת, אותן היה ניתן לסדר בהתאם לטקסט המודפס. שיטה זו שהייתה מהירה, זולה ויעילה יותר הציתה מהפכה שהתפשטה במהירות וזיכתה את ממציאה בכינוי "אבי מהפכת הדפוס". אחד הספרים הראשונים שהדפיס גוטנברג היה התנ"ך והברית החדשה בתרגום ללטינית, והוא ידוע עד היום כ"תנ"ך גוטנברג". הוא נדפס בכ- 180 עותקים, אך מתוכם שרדו רק 48. בתערוכה מוצגים שני דפים מקוריים מתוך תנ"ך גוטנברג. המבקרים בתערוכה יוכלו להתרשם גם מהעתק מדויק של מכבש הדפוס שהמציא גוטנברג, ולצפות בהדגמה של האופן בו הוא פועל. 

האם תוצגנה בתערוכה גם מגילות ממדבר יהודה?
תוצגנה פקסימיליות של קטעי מגילות שנמצאו בירדן שאותן ניתן לראות לראשונה בארץ (גם אם בפקסימיליה בלבד). 

מהו הקונצפט העיצובי של התערוכה? 
התערוכה מעוצבת בתוואי ההתפתחות והתפשטות הכרונולוגי והגיאוגרפי של התנ"ך ושל הברית החדשה, וכמובן בזיקה להתפשטות היהדות והנצרות מארץ ישראל לכל רחבי העולם. העיצוב המיוחד של התערוכה משקף את זה  – רצפה עם הדפס גיאוגרפי של המקומות "בהם נמצאים" וגם הדפסים מרהיבים על הקירות שמשקפים מבנים מפורסמים, אזורים ידועים ועוד. זה עיצוב יוצא דופן וטוטאלי. בתערוכה ישולבו גם עמדות אייפד שיאפשרו התבוננות מפורטת יותר בחלק מהמוצגים. 

האם תהיינה הדגמות לקהל? 
כן! נציג יעמוד בתערוכה וידגים על הרפליקה של מכונת הדפוס של גוטנברג כיצד השתמשו בה. הוא ממש ידפיס דפים במכונה זו, שהאורחים יוכלו לקחת כמזכרת הביתה.… כל הקודם זוכה.  

אריאלה רונס-צפריר, האחראית מטעם המוזיאון על חינוך ותרבות לקהל הרחב, מספרת על הפעילויות המשלימותשמתכנן המוזיאון. המוזיאון יציע סיורים בתערוכה שמותאמים לאוכלוסיות שונות (בתי ספר, קבוצות בודדים ועוד) וגם תכניות מיוחדות. בהרצאות ימי רביעי לקהל הרחב, שהן מוסד קבוע במוזיאון, תיכללנה הרצאות מיוחדות שתעסוקנה בטווח הנושאים הרחב והמרתק שניתן לגזור מתערוכה זו הן לגבי התנ"ך, הן לגבי הברית החדשה והן לגבי יחסי הגומלין בין היהדות לבין הנצרות. פרופ' שרה יפת תדבר על התגבשות והתקדשות ספרי התנ"ך, פרופ' שלום פאול ידבר על ההשפעה של מגילות מדבר יהודה על יהדות בית שני ועל ראשית הנצרות, ד"ר אדולפו רויטמן ידבר על הספרים החיצוניים וד"ר לאה מזור על מגילת אסתר בנוסח המסורה ובתרגום השבעים. הרצאות נוספות תעסוקנה בתרגומי התנ"ך, באיורי תנ"ך בברית חדשה ועוד.
כמו כן נבנו תכניות מיוחדות סביב התערוכה, שהבולטות בהן הן התכנית ”על אנשים וספרים“ ( בשיתוף עם מרכז ירושלים ליחסי יהודים ונוצרים) - סדרת סיורים שמציעה הזדמנות נדירה לבקר בנבכי ספריות של מנזרים ומוסדות ובחנויות ספרים חבויות בנוף הירושלמי, שבהן שמורים אוספי ספרים מרתקים. זה; ו”אור העולם“ – תכנית שכוללת סיור קצר בתערוכה והרצאה על דמותו של ישוע בקולנוע מאת ד"ר שרון רובק מהאוניברסיטה העברית. קבוצות תוכלנה לשלב תוכן נלווה לסיור בתערוכה: ההרצאה ”קסם האות“ של דוד איבגי, חוקר ומרצה לאמנות. ההרצאה תעסוק בכוחה ובקסמה של האות הכתובה, בכתב כאמנות ובמשמעויות הטמונות בו; מפגש עם גרפולוג – שיחה על הכתב כראי לפענוח אישיות האדם, כמכשיר לחיזוי העתיד ועל הפסיכולוגיה שמאחורי הכותבים הקדמונים; מפגש עם סופר סת"ם – הדגמה והתנסות. סופר הסת"ם, דניאל אשכנזי, יציג את הכלים והחומרים שבהם הוא משתמש לכתיבת ספר תורה ואת דרך עבודתו. המבקרים יוכלו לראות כיצד מכינים קלף, קולמוס ודיו וכיצד משתמשים בהם, להתנסות בכך בעצמם ובסוף, לקחת עמם את התוצר כמזכרת.
וזו רק ההתחלה...

עד מתי תהיה התערוכה פתוחה לקהל? 
עד 24/5/13. 

"ולא ילמדו עוד מלחמה"- ישעיה ב 4-2

המסר החברתי בנבואת המקדש, ירמיה ז 15-1

$
0
0
ענת שמיר, כרם - מכון לחינוך הומניסטי-יהודי

במקרא יש תפיסה המדגישה את המצוות הפולחניות ורואה בהן
מיכאלאנג'לו, ירמיהו
את תמצית הדת ('דת המקדש') ותפיסה הרואה במילוי הצווים המוסריים את העיקר, ורואה את הפולחן כמשני להם.
הגישה השניה מתבטאת ביר‘ ב 33-35; ה 29-28; כא 12; כב 3-19 והיא מתבטאת גם בחלקה הראשון של נבואת המקדש - פרק ז 15-1.
הפרק נפתח בציון מקום ההתרחשות וקהל השומעים, ואחריו תמצית הנאום (קריאה לחזרה בתשובה ששכר בצידה), שבראשה נוסחת השליחות הנבואית (פס‘ 3-1). אחרי התמצית בא מה על העם לעשות, ממה עליו להמנע ומה יהיה גורלו הצפוי.
הנבואה מכונה בשם ’נבואת המקדש‘ משום שהיא נאמרה בשער המקדש ומשום שהיא עוסקת בעתיד הצפוי למקדש. נבואה זו היא אחת מתוך שלוש הנבואות בפרק: פס‘ 20-1; 28-21; ז 29-בחירת שער המקדש לנשיאת הנבואה מדגישה את המסר: המקדש, מקום ריכוז הפולחן לאחר רפורמת יאשיהו, הוא מעוזם של אלו הרואים בפולחן את תמצית הדת. האם מתיישבת דת המקדש עם עשרת הדברות? האם טקסי הפולחן באים על חשבון שמירת צווים מוסריים? תשובת ירמיהו חד משמעית - העם משלה עצמו כי קיום הפולחן יגן עליו.
האיום העמיד את ירמיהו בסכנת חיים. לפי פרק כו, הכוהנים והעם איימו לבצע בו לינץ' אך לבסוף הוא הועמד למשפט, והוא ניצל בעור שיניו. 
לנבואה בפסוקים 15-1 יש מבנה מגובש והיא נחלקת לשלושה חלקים המתייחסים זה לזה. החלק הראשון (פס‘ 3-1), הוא הקדמה לנבואה בהיותו מגלם את תמציתה. הנביא פונה אל קהל המאמינים, בשם ה', ופותח במשפט תנאי: (אם) תיטיבו דרכיכם - כי אז אשכנה אתכם במקום הזה (פס‘ 3). החלקים הבאים מפרטים את האמור בפתיח: את דרך הישר, את חטאי העם ואת השכר והעונש הצפויים לעם בהתאם למעשיהם בעתיד.
בחלק השני (פס‘ 7-4) מתווה הנביא את הדרך הנכונה ואת ההבטחה הצפונה אם ילכו בה:
אתם מאמינים אמונת סרק, בהסתמך על דברי שקר, של נביאי שווא, כי המקדש יעמוד לנצח ויציל אתכם מכל סכנה. אולם רק אם תטיבו דרכיכם: תעשו משפט צדק, תגנו על החלשים בחברה ולא תלכו אחר אלוהים אחרים, רק אז, תקוים ההבטחה שניתנה לאבות. את התפיסה המוטעית של העם מבטא הנביא במילים: הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵמָּה (פס‘ 4). אפשר לפרש זאת כך: דברי העם, ’הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’‘ המה דברי השקר. דהיינו, האמונה כי הפולחן הוא העיקר היא שקרית. או ש‘המה‘, העם, סבורים שהם נצחיים וחסינים מפורענות בזכות המקדש.
החזרה המשולשת, ’הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’ הֵיכַל ה’‘ היא תופעה סגנונית אופיינית לירמיהו . ראו ’שָׁלוֹם שָׁלוֹם; וְאֵין, שָׁלוֹם‘ (ו 14), ’הֵידָד, הֵידָד לֹא הֵידָד‘ (מח 33), ’אֶרֶץ אֶרֶץ, אָרֶץ--שִׁמְעִי דְּבַר-יְהוָה‘ (כב 29).
פס‘ 6-5 מפרטים את האמור בפס' 3 על דרך החיוב: מוצגת דרך הישר והגמול המובטח לבוחרים בה:
הנביא מציין מתחיל בהתנהגויות שבין אדם לחברו, ורק אחריהן - התנהגויות שבין אדם למקום. מה שמדגיש את חשיבותן של הראשונות. 
החלק השלישיאף הוא מרחיב את האמור בפסוק 3 אולם על דרך השלילה: פירוט חטאי העם והעונש הצפוי במידה ולא יעשו תשובה. כלומר - מוצגת דרך החטא והעונש להולכים בה:


גם חלק זה נפתח, בדומה לחלק הקודם, בקביעה כי העם בוטח בדברי שקר: מחזיק בתפיסה מוטעית לפיה ימשיך לחטוא ולאחר מכן יבוא לבית המקדש וכל עבירותיו תסלחנה. בחלק זה מתאר ירמיהו את הצפוי לעם אם לא יעשה תשובה. חטאי העם, מקבילים לאיסורים מעשרת הדברות ולאחר מכן בא העונש הצפוי - חורבן וגלות.
החטאים, פס‘ 10-9

חטאי העם מנוסחים במקביל לאיסורים בעשרת הדיברות, אך תחילה מוזכרים החטאים שבין אדם לחברו ורק אחר כך החטאים שבין האדם למקום. ניתן להניח כי ההבדל בסדר מעיד על רצון להדגיש את הציוויים המוסריים. העובדה שהחטאים אינם מוזכרים לפי סדר הדברות, עשויה לשמש את הטוענים כי עשרת הדברות לא התגבשו עדיין בתקופת הנביאים, אולם לדעת מאיר וייס, החטאים אינם נמנים בסדר חופשי אלה מקבילים לאיסורים שבעשרת הדיברות, בסדר כיאסטי, המדגיש את התייחסותם אליהם:
  1. תחילה מוזכרות עבירות על איסורים שבמחצית השניה ולאחריהן עבירות על איסורים שבמחצית הראשונה.
  2. ההקבלה לדיבר השלישי באה לפני ההקבלה לדיבר השני:
והשבע לשקר                                 לא יהיה לך אלהים אחרים
                                                        לא תשתחוה להם ולא תעבדם

וקטר לבעל 
והלך אחרי אלהים אחרים            לא תשא את שם ה‘ אלהיך לשוא

חסינות המקדש
ירמיהו יוצא נגד השקפות שרווחו בעם: ההשקפה שהאל שוכן פיסית במקדש, שהמקדש חסין ומעניק חסינות ליהודה.
תפיסת המקדש כמקום בעל קיום נצחי, שבזכות חסינותו תובטח חסינות העם, התחזקה ביהודה בשנת 701 לפני הספירה כשהסיר צבא סנחריב מלך אשור את המצור על ירושלים ונסוג. האירוע מתואר במקרא כנס אלוהי (מל“ב יט; יש‘ לז; דה“ב לב). ירמיהו מערער על האמונה בחסינות המקדש ותפיסתו כמגן העם. ’ובאתם ועמדתם לפני בבית אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו‘ (יר‘ ז 10). ’ובאתם ועמדתם‘ ממשיך את ’והלך אחרי אחהים אחרים‘ מהפסוק הקודם. כלומר העם מבצע פשעים נתעבים ובהמשך ישיר לכך בא להיכל ה' מתוך אמונה שמעשה זה יצילו וחטאיו יסלחו. ’המערת פרצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם. גם אנכי הנה ראיתי, נאם ה‘’ (פס‘ 11). 

’פריצים‘ הם פושעים, אנשים אלימים ואכזריים (יח‘ ז 22; יח 10), ומערות שמשו להם מקום מסתור מפני החוק. ירמיהו מדמה אפוא את העם לפושעים, הבאים למקדש על מנת להתחמק מעונש על חטאיהם.
ירמיהו מזהיר כי חסינות בית המקדש והעם אינה מובטחת ואם ימשיך העם לחטוא, יחרב המקדש בירושלים כמו שחרב מקדש שילה (שמ“א ד; תה‘ עח), וגורל יהודה יהיה כגורל ’כל זרע אפרים‘,  חורבן וגלות.
לסיכום, הנבואה מתפלמסת עם ’דת המקדש‘. היא מדגישה שהמקדש אינו מקום מגורי האל אלא הבית ששמו נקרא עליו (יר‘ ז 10, 11, 14), ושאין הוא חסין או מעניק חסינות אוטומטית. היא מזהירה שהחטאים המוסריים של העם יגרמו לחורבנו, ושעל ממלכת יהודה ייגזר העונש הקשה מכל - חורבן וגלות. הפולחן אינו יכול להחליף ערכי מוסר וצדק. הציוויים המוסריים הם חלק בלתי נפרד ועיקרי מקיום המצוות והקפדה על גינוני פולחן אינה מקנה חסינות לאלו שאינם מקיימים אותם. 

כאב שמשון

$
0
0
הרצל חקק, משורר, יושב ראש אגודת הסופרים העברים

כְּאֵב שִׁמְשׁוֹן
 שמשון הגיבור. אשדוד. הפסל: ברוך וינד
 לזכר גיבורי השואה ומלחמות ישראל

אֲנִי מַתְחִיל. כָּךְ יָדַעְתִּי שֶׁיִּקְרֶה.
מַתְחִיל לְהִתְפּוֹרֵר. כֹּחוֹתַי בִּי נִפְרָדִים.
רְכִיב וְעוֹד רְכִיב. וְכֹחַ הַשָּקּוּל. הֵיכָן
הַכֹּחַ הַשָּׁקוּל. לְאָן יָרוּץ הַדָּם.
עִמִּי כֻּלָּם עַתָּה. כָּל כְּאֵבַי הַבּוֹדְדִים.
דָּבָר לֹא נֶעֱלַם. אֶבְכֶּה אֶבְכֶּה וְרַק
לִבִּי שׁוֹמֵעַ חֶרֶשׁ. אֲנִי שׁוֹקֵק צוֹעֵק
וְגַם דָּמִי נִפְעָם קוֹשֵב.
הוֹ, אֱלֹהִים. חַזְּקֵנִי אַךְ הַפַּעַם.
וְעַכְשָׁו, כֵּן, עַכְשָׁו.
אֶרְאֶה בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָּדוֹל. הֵן אַתָּה
יָדַעְתָּ כִּי הָיִיתִי כְּאֶחָד הָאָדָם.
הֵן לֹא שָׁאַלְתִּי עוֹד וְלֹא בִּקַּשְתִּי רַב.
רַק כֹּחַ תַּחַת שֶׁבַע מַחְלָפוֹת
וְשׁוֹק עַל יֶרֶךְְ כָּל הַמַּכְאוֹבוֹת.

אֲנִי מַתְחִיל.
רֶכֶב וְעוֹד רֶכֶב. וְהַשֶכֶב.
וְרֵיחֲיךְ.
עַזִּים מִמָּוֶת מִמְתָּקַיִךְ.




השמות באוצר הבולות העבריות מימי ירמיהו

$
0
0
מיתקה גולוב-רצהבי, האוניברסיטה העברית

במשך מספר חדשים, החל באוקטובר 1975, הופיעו בשוק העתיקות מספר רב של בולות. נ' אביגד ב-1986 תיאר את הבולות כאוסף אחד מימי ירמיהו - מן הרבע האחרון של המאה השביעית ותחילת המאה השישית לפנה"ס. הבולות היו שייכות ל-238 אנשים שנשאו 132 שמות שונים. בעבודת מחקר אחרת שערכתי ב-2010 על שמות פרטיים בארץ ישראל מתקופת בית ראשון נמצאה התפלגות יחודית של אלמנטים תיאופוריים בשמות יהודאיים מממצאים ארכיאולוגיים המבדילה אותם כקבוצה משמות מאזורים אחרים. המחקר הנוכחי מראה כי בשמות מאוצר הבולות מימי ירמיהו שמקורו אינו ידוע נמצאה התפלגות של אלמנטים תיאופוריים דומה ביותר לזו של שמות מממצאים ארכיאולוגיים ביהודה. יתירה מזו, הדמיון בהתפלגויות גדל כאשר ההשוואה נעשית בין שמות מאותו סוג של ממצא, היינו כאשר השמות מאוצר הבולות מימי ירמיהו מושווים לשמות מבולות מירושלים. דמיון זה לא רק תומך במקורו היהודאי של אוצר הבולות אלא גם מציע את ירושלים כמקום הימצאו. בנוסף, דמיון זה מחזק את האותנטיות של אוצר הבולות כקבוצה


The Names on the Hebrew Bullae from the Time of Jeremiah

$
0
0
Mitka Ratzaby Golub, The Hebrew University of Jerusalem

Over a period of several months beginning October 1975, a large group of bullae reached the antiquities market. These bullae were described by Nahman Avigad in 1986 as a single assemblage from the time of Jeremiah, .e., the last quarter of the seventh century and the early sixth century B.C.E. bullae belonged to about 238 individuals with 132 different names. In a separate study I conducted in 2010 on personal names in Israel during the First Temple period, Judean names on artifacts were found to have a specific distribution of theophoric elements that distinguishes them as a group from other regions. The present study shows that the names on the unprovenanced hoard of bullae from the time of Jeremiah have a strikingly similar distribution of theophoric elements. similarity is even stronger when the focus is narrowed to the same type of artifact, i.e., when names on bullae from Jerusalem are compared to the names on the hoard of bullae. This similarity not only supports the Judean origin of the hoard but also suggests that it originated in Jerusalem. addition, this similarity supports the authenticity of the unprovenanced hoard of bullae as a group.


כתב קללה עתיק מלפני 1700 שנה התגלה בחפירות רשות העתיקות בעיר דוד

$
0
0
בחפירות ארכיאולוגיות שמנהלת רשות העתיקות בחניון גבעתי שבעיר דוד במימון ידידי עיר דוד,  התגלתה לאחרונה לוחית עופרת מגולגלת הנושאת כתובת ביוונית. זוהי לוחית מאגית נושאת קללה, שנכתבה ככל הנראה ע"י קוסם/מכשף מקצועי.

לדברי ד"ר דורון בן עמי ויאנה צ'חנוביץ, מנהלי החפירה מטעם רשות העתיקות, "הלוחית התגלתה באחד מחדריו של בניין עצום מימדים מהתקופה הרומית, שנחפר באתר במהלך השנים האחרונות. 
הבניין, שהוקם במרוצת המאה השלישית לספירה בקצה הצפוני של שלוחת עיר דוד, חרב ברעידת האדמה שפקד את האזור בשנת 363 לספירה, כפי שהעידו המטבעות הרבים שנמצאו בינות למפולות קומתו השנייה. בתוך עיי המפולות שנחפרו בפינתו הצפונית-מזרחית נמצאו שלל חפצים בני התקופה, הכוללים, מלבד לוחית העופרת הנדונה, גם כמות רבה של רעפים המוטבעים בטביעת הלגיון העשירי שחנה בעיר לאחר חורבנה בשנת 70 לספירה, חפצי עצם ושנהב, צלמיות חרס וממצאים נוספים המעידים על תרבותם החומרית העשירה של תושביו. שרידי פרסקאות (טיח צבעוני) שנמצאו במפולות הם עדות להיותם של קירות הקומה השנייה מעוטרים בצבע בדגמים גיאומטריים וצמחיים. 

לוחית עופרת, שדמתה בעת גילויה לצינורית קטנה, נשלחה לצורך פתיחתה למעבדות רשות העתיקות. היו אלה עיניה של המשמרת לנה קופרשמידט שחזו לראשונה - מאז נכתבה וגולגלה לפני כ- 1700 שנה, בכתב העתיק. זאת, לאחר ששקדה ימים רבים על פתיחתה. צריך היה סבלנות ברזל לפתיחתה של לוחית העופרת – שהרי כל ניסיון לפתיחתה המהירה עלול היה לגרום לנזק בלתי הפיך לכתובת. לכשנפתחה הלוחית הסתבר כי היא במצב השתמרות מעולה, וכוללת כתובת ביוונית המכסה את כל פני צידה האחד בעוד גב הלוחית חלק. 
הטקסט כתוב בכתב רהוט, וניכר כי לא נכתב ע"י קירילה עצמה, אלא ע"י קוסם מקצועי שנשכר על ידה - כך עולה מניתוחו של ד"ר רוברט דניאל מאוניברסיטת קלן שבגרמניה, מומחה בעל שם עולמי בתחום, אליו נשלחה הלוחית לקריאה. הכתובת שוטחת את הכישוף שמבקשת להטיל אישה בשם קירילה על אדם ששמו יאניס, ככל הנראה בעקבות מחלוקת משפטית שמהותה אינה ברורה. לשם כך, היא קוראת לעזרתם של אלי השאול ביניהם פלוטו, הרמס פרספונה, ואף האלה המסופוטמית ארשכיגל נדרשת למשימה. 
"הכיתי ומסמרתי את הלשון, העיניים, הזעם, החרון, הדחייה/סחבת וההתנגדות של יאניס" – כך קירילה בקטע אחד של לוחית הקללה המאגית. יתכן ויש לפנינו תיאור מטפורי של פעולות שנוקטת קירילה שמטרתן להעניק לה שליטה על יריבה המשפטי. בה-בעת אין לפסול את האפשרות כי כתיבת הטקסט על הלוחית  לווה, פשוטו כמשמעו, בהכאה בפטיש ובמסמרים שביצעה קירילה על דמותו (?) של יאניס – מעין טקס וודו קדמון.
את הלוחית הטמינה קירילה במקום המזוהה עם יאניס זה – ולפיכך יתכן והחדר בקומה העליונה שבתוך עיי חורבותיו נתגלתה הלוחית היה מקום מגוריו. לחילופין, יתכן ובפינתו זו של המבנה הרומי שכן אולם משפט, בו התנהל משפטם של קירילה ויאניס. ככל הנראה, הטמינה קירילה את החפץ זמן לא רב קודם להרס המבנה, ברעידת האדמה שלאחריה ננטש הבניין ולא נושב עוד. 




כפיה תודעתית - מאמר דעה

$
0
0
תמיר סגל
תמיר סגל, רביבים מחזור י

כולם לפתוח שופטים פרק יז 1–6, הבה נלמד על המתרחש בארצנו . הפסוקים מספרים לנו באופן פארודי ביותר על משפחה המתפקדת באופן מעוות. היה היה איש ושמו מיכה. מיכה גנב לאמו כסף אך הוא אץ רץ להחזיר לה את כספה מפחד קללה שתרדוף אותו. האם הרחומה והצדיקה מחליטה להקדיש את הכסף הגנוב לעשיית פסל לה'. בפועל היא הקדישה פחות מחמישית מן הכסף. שקרנית? אתם אמרתם... הסיפור ממשיך ומספר אודות מעלליו של מיכה העושה חפצי קודש לבית האלוהים הפרטי שלו וממנה את בנו לכהן אי שם על גבעה בשומרון. האם חדי העין שבינכם שמו לב לבעייתיות כאן?
לפני מלוך מלך בישראל אבוי. משפחה של חוטאים בני חוטאים בני בניהם של חוטאים. שקרים, גניבות, קללות והגרוע מכל: עבודת ה' לא חוקית. מילא, פסל לה' אבל בית אלוהים שאינו בירושלים אלא על גבעה בשומרון? כהן שאינו משבט לוי? שאלתי את תלמידי, קבוצת נערים ונערות איכותית וחושבת, מה קורה כאן? מי הם האנשים הללו? אמירה אחת דרשה תשומת לב מיוחדת: 'מה זה?! הם  ר פ ו ר מ י ם'. תחילה לא יכולתי לעצור את צחוקי, בהחלט מדובר בבדיחה מעולה, אך מאחוריה עומד מצב עגום.

ההשתלטות האורתודוקסית על כל גווניה אינה רק השתלטות כלכלית ומעשית. מדובר על מצב עמוק הרבה יותר מחוסר היכולת לעלות על תחבורה ציבורית בשבת, להתחתן בחתונה אזרחית או החיוב לשלשל לכיסם של כוללים ומרכזי לימוד תורה עוד ועוד מכספנו.
התודעה של רבים מהחברה החופשית בארצנו עוברת דרך המסננת האורתודוקסית. רפורמים? קונסרבטיביים? חופשיים? - זה יהודי זה?! יהודי טוב הוא אך ורק יהודי המקבל את השקפת העולם האורתודוקסית. השקפות עולם יהודיות נוספות אינן באות בחשבון. אם כך, הבה כולנו נהייה 'חילונים' לפי בית הכנסת האורתודוקסי שאנו פוקדים במקרה הטוב אך ורק ביום כיפור, מעוטרים כיפה לבנה ושק חטאים תלוי באמתחתנו.
המגזר היהודי החופשי צריך לשאת קולו: אנו יהודים ואנו חופשיים. עולם הדעות והערכים שלנו יכול ואף רצוי שיבוא במגע עם העולם האורתודוקסי אך לא עוד לעבור דרך מסננת האישור שלו. כניעה למצב זה מסוכנת לא פחות מכניעה לכפייה המעשית. יתרה מכך, על מנת להתמודד עם הכפייה המעשית עלינו קודם כל להשתחרר מן הכפייה התודעתית בה אנו שרויים. האורתודוקסיה הינה חלקמהיהדות אך היא אינה היהדות כולה.
דבריהם של תלמידי שכינו את מיכה ואמו 'רפורמים' נותנים ביטוי לכפייה התודעתית של קבוצה אחת מסוימת המנסה להגדיר את כולנו לפי כלליה ואכן חלק גדול מאיתנו שבוי בהגדרות אלה. מיכה ואמו אינם 'רפורמים' (כינוי גנאי) והיהודים החופשיים, הקונסרבטיביים והרפורמים אינם 'רפורמים'. על כל אדם בעל זיקה לתרבות ישראל מוטלת המשימה לבחור בגוונים המתאימים לו דרך עיניו שלו עצמו ולא דרך היסחפות במערבולת האורתודוקסית השוטפת אותנו בימים אלה.





עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת

$
0
0
פרופ' עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, מהדורה שנייה מורחבת ומתוקנת, מוסד ביאליק, ירושלים תשע"ד
כל המעמיק בלימוד המקרא נדרש בצורה כלשהי לנתונים טקסטואליים, ואלה נמצאים במגילות עבריות קדומות, בכתבי־יד עבריים מימי הביניים או בתרגומים עתיקים. חשיבות מרובה נודעת למגילות עבריות מקומראן שליד ים המלח ולתרגום השבעים היווני, אך החשוב מכולם הוא נוסח המסורה המוכר מתוך מקורות רבים מימי בית שני ומימי הביניים. מקורות אלה ואחרים, בעברית ובתרגום, מוצגים בספר זה בהרחבה. נוסח המסורה, המיוצג בכל מהדורות המקרא, יישאר לעולם המקור המרכזי ללימוד המקרא, אך ספר זה יציג בהרחבה גם את המקורות האחרים. בין היתר ימצא בו הקורא דיון בשאלה כיצד להתייחס לריבוי ההבדלים בין המקורות השונים של נוסח המקרא.

ספר זה גם מתאר את התהליך הארוך של העתקת ספרי המקרא ומסירתם וכן את התהליכים שיצרו סוגים שונים של הבדלים בין הטקסטים. נעשה ניסיון לעמוד על ערכם ההשוואתי של הבדלים אלה בין המקורות. שפע של דוגמאות, טבלאות ולוחות מעשירים את הדיון.
כ"ד שנים חלפו מאז פרסום המהדורה הראשונה של ספר זה (1989) ובתקופה זו חלו שינויים רבים בהבנת תחומי משנה רבים בביקורת נוסח המקרא. רוב התחומים של חקר הנוסח יונקים עתה מן המידע שבמגילות מדבר יהודה שפורסמו בינתיים במלואן. באותה תקופה גם הופיעו מחקרים טקסטואליים רבים מאד. מבנה הספר לא השתנה, אך נוספו חלקי פרקים וסעיפים. השינויים העיקריים, ובהם הוספת "הסבר מונחים ומושגים", "מדריך דידקטי קצר" והוספת הפרק העשירי ("כלים ממוחשבים לחקר ביקורת הנוסח"), נמנו בהקדמה. 


השושלת ממשיכה: יצחק הצבר - בראשית כה 19- כח 9

$
0
0
פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת  תולדות
אנו מתרכזים עתה בבנו של אברהם, נושא לפיד השושלת, הוא יצחק.
ועוד הערה לגבי יצחק מסוף הפרשה הקודמת, שמצביעה על אופיו: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ" (כד, כז). הרבה אמוציות גלומות כאן: יצחק מתאבל על מות אמו והוא מביא את אשתו החדשה אל אוהל אמו, ועם בואה הוא ניחם על אמו והוא – כך נאמר – אוהב את אשתו, רבקה. אלו הן הבעות לא אופייניות למקרא, השופכות אור על דמותו הרגשנית התלויה של יצחק. סופר על מותו של אברהם שנתן את כל רכושו ליצחק, ובכל זאת יצחק מתאבל על אמו ויחסו לאביו לא הוזכר. מה שלא הוזכר חשוב, מכיוון שהוא מבהיר נקודות עלומות. האם היחס הרגשי המיוחד לאם נעוץ בטראומת העקדה?

מהפרשות הכרוכות ביצחק נעלה את עניין הירידה מהארץ. גם בזמנו של יצחק הייתה בצורת, ומהלכיו של יצחק משמשים מופת לאנלוגיה בינו לאברהם. ואמנם, כאברהם בשעתו, גם יצחק שם פעמיו למצרים. אבל התערבות אלוהים באה לפני הירידה, בצירוף חידוש ההבטחה. ויצחק נשאר בגרר (תחילת פרק כו). יתחוור שיצחק הוא היחידי מהשלישייה המייסדת, המונה את אביו ובנו יעקב, שיישאר כל העת בארץ. אברהם איננו יליד הארץ, אבל ירד ביוזמתו למצרים בעת הרעב בארץ, יעקב יימלט מהארץ מפחד אחיו עשיו, ושם יישא לו אישה, ואילו יצחק נשאר. אשתו רבקה הובאה אליו. יצחק "הצבר" מצליח בכל אשר הוא עושה והוא בעל רכוש רב. הוא גם מתגלה כאיש נוח, ותרן, שאינו שוחר קרבות, וכאשר דוחקים אותו מבאר אחת הוא זז וחופר באר אחרת. הוא סובך בהונאה בעניין הבכורה עת הוטעה, ויעקב ולא עשיו הוא שזכה בברכה האמיתית "הטובה". 
קשה להתעלם מכך שיעקב זכה בבכורה במעשה מרמה. לפי התיאורים יעקב מתאים יותר להמשיך את השושלת, אבל בכל זאת מדובר במרמה. אפשר אולי להבהיר זאת בכך שגולגלו הדברים שיעקב יזכה, והמרמה מוסיפה נופך של דרמטיות לסיפור. ועם זאת, חרף ההתפתחויות החיוביות, אנו נותרים כאן עם טעם מר. מי הוא יעקב? נמשיך לעקוב אחריו בפרשות הבאות.

מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013



שמואל ורגון, שמואל דוד לוצאטו: ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא

$
0
0
שמואל ורגון, שמואל דוד לוצאטו: ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשע”ג, 530 עמודים
הוצאת אוניברסיטת בר אילן
שמואל דוד לוצאטו (= שד“ל), איטליה 1865-1800, היה מראשי ’חכמת ישראל‘ במערב אירופה במאה התשע-עשרה ונחשב לראשון הפרשנים היהודים המודרניים. ספרו של פרופ‘ שמואל ורגון, ’שמואל דוד לוצאטו: ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא‘, הוא ספר שמכנס תחת כנפיו את פירות מחקריו ארוכי השנים של המחבר על שד“ל, תוך סיגול המאמרים המקוריים למתכונת של ספר רצוף וקוהרנטי. הספר תורם תרומה רבת ערך לחקר פרשנותו של שד“ל למקרא ולהבנת מקומה בתולדות הפרשנות היהודית.

הדרך שבחר ורגון בחקר מפעלו הפרשני הגדול של שד“ל מוכרזת בכותרת המשנה של ספרו: ’ביקורתיות מתונה בפירוש המקרא‘. ביקורתיותו של שד“ל נדונה בספר מזוויות הראיה של ביקורת הנוסח, של הביקורת הספרותית-היסטורית, ושל יחסו של שד“ל לפרשנות חז“ל. את הדיונים על ביקורתיותו של שד“ל מקדימים שני פרקים שמספקים את הרקע להבנתה ולהערכתה: הפרק על האיש ויצירתו על רקע תקופתו, והפרק על דרכו כפשטן. הספר נחתם בנספח על ’הפולמוס בין שד“ל לשי“ר (שמואל יהודה רפפורט) לגבי הערכת אישיותו ומפעלו של ראב“ע‘. את הספר מלווים עשרות עמודי ביבליוגרפיה (עמ‘ 490-428) ומפתחות מועילים. 
התפיסה האידאולוגית המנחה את ורגון היא, שאין לנתק את הפרשנות מנסיבותיו האישיות, התרבותיות, האידאולוגיות, החברתיות וההיסטוריות של הפרשן. מטעם זה, הוא פורש בסיס נרחב ביותר למחקריו והוא כולל בו, בנוסף לפירושי שד“ל למקרא, גם את שפע איגורתיו, מאמריו וחיבוריו התיאולוגיים הכלליים; את המקורות הרלוונטיים מהפרשנות היהודית והנוצרית ששד“ל ניזון ממנה והתייחס אליה בפירושיו; ומקורות המלמדים על אידאולוגיות והלכי הרוח בזמנו של שד“ל.
שד“ל ראה את עצמו כחלוץ חקר הנוסח אצל היהודים, והמציא מעין שיטה של ביקורת הנוסח. הספר מציג אותה על כל הסתעפויותיה, ותוך מיון תיקוני הנוסח של שד“ל על פי המיון הנוהג בחקר הנוסח בן זמננו. מניתוח הביקורת הנמוכה (ביקורת הנוסח) עובר הספר לדרכו של שד”ל בתחום ביקורת הגבוהה (הביקורת הספרותית-היסטורית של המקרא). הוא מציג ומנתח את גישתו של שד“ל לחיבור התורה, הנבואה (שאלת אחדותו של ספר ישעיה), המזמורים (שאלת איחורם של מזמורי תהלים) והחכמה (שאלת זמן חיבורו של ספר איוב ושאלת זהותו וזמנו של מחבר קהלת). 
שד“ל האמין בתורה מן השמים והסתייג באופן מוחלט מדרכיה וממסקנותיה של הביקורת הספרותית-היסטורית של התורה. הוא הגן בקנאות על קדמות התורה, אחדותה ושלמותה ודחה את הסברה שהתורה כללה מקורות שקדמו לה או שחדרו אליה תחיבות מאוחרות. הספר דן בהרחבה ביחסו של שד“ל לפרשנות חז“ל למקרא, ובעיקר לפרשנות ההלכה שלהם כשהיא עומדת בניגוד לפשוטו של מקרא.
הנספח של הספר עוסק בוויכוח שהתנהל בין שד“ל לבין שי“ר ורנ“ק (נחמן קְרוֹכְמַל) בעניין זמנו של ספר הנחמות בישעיה, ובעניין הערכת מפעלו, כתביו, אמונתו ואישיותו של ראב“ע. ’ויכוח זה זורע אור על הלכי הרוח בין הפעילים שבין ”חכמי ישראל“ באירופה במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. האישים שנטלו בו חלק ייחסו לנושאים אלה חשיבות רבה וראו בדיון שביניהם מאבק על מהות היחס לכתבי-הקודש. הוויכוח, שנסב על עניינים מהותיים ועקרוניים, גלש עד מהרה לסכסוך אישי בין גדולי חכמה אלה‘ (עמ‘ 425). 

שתי שירות בריאה

$
0
0
הרצל חקק, משורר, יושב ראש אגודת הסופרים העברים

שְׁתֵּי שִׁירוֹת בְּרִיאָה

שִׁירַת הַצִּפֳּרִים שֶׁרָאִית בְּעֵינַי

בְּדַרְכִּי אֶל הַשָּׁמַיִם רָאִיתִי
יַבָּשָׁה.
יָשְׁנָה עַל כְּתֵפָיו שֶׁל עֲנָק בּוֹדֵד
לְלֹא אִשָּׁה.

פָּנֶיהָ אֲדֻמּוֹת הָיוּ 
מֵאַהֲבָה אוֹ מִבּוּשָׁה.
אֶת פָּנָיו לֹא יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת.
כְּשֶׁעֵינָיו בּוֹכוֹת
בּוֹרֵא הוּא יָם
וְצִפֳּרִים שָׁרוֹת.


שִׁירַת עֵינַיִם נִפְקָחוֹת
לֹא אוּכַל לוֹמַר 
אֲנִי אוֹהֵב.

אִישׁוֹן לִבִּי תּוֹהֶה לַמַּרְאֶה:
עֵינֵי הַמִּלִּים מָלְאוּ קְרוּם זָר.
רוֹאֶה תְּמוּרוֹת 
הַנְּשָׁמָה. מִשְׁתָּאֶה
חָלוּ יָדַיִם בַּמִּלִּים. נָגְעוּ לְאַכְזָר

מִצַּלְעִי אֶבְרָא מִלִּים בְּתוּלוֹת
אֲעַדֵּן חַיִּים בָּהֶן לָהֶן ־
עֵינֵיהֶן זֹךְ תְּהִלּוֹת:

אֲנִי אוֹהֲם. אוֹהֲם.



האיש יעקב: הספקן והחשדן

$
0
0
פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב

פרשת ויצא 
בראשית כח 10-  לב 3
נוף עם חלום יעקב

Michael Lukas Leopold Willmann

ובכן, יעקב פותח במסע לחרן כמקלט מפני חמתו של עשיו בגין גנבת הבכורה, וכן במטרה להתחתן שם עם בת המשפחה. הפרשה פותחת באירוע מרשים ומכונן העוסק ביעקב, והוא החלום במקום שיקרא לו בית אל.
בחלום מתגלה לו אלוהים, המחדש עמו את הברית בשני הנושאים, הארץ והאומה. יש בדברי אלוהים בחלום אל יעקב הבטחה, שיעקב זקוק לה מאוד בשעה ההיא, עת הוא מפוחד ומלא חששות באשר לעתיד המעורפל העומד לפניו. אלוהים מבטיח לו שישמור עליו בכל אשר ילך, ויותר מזה, שיחזיר אותו חזרה לארצו. אלא שמימוש ההבטחה כרוך בקשיים ובעיכובים ארוכים.


ופה מתגלה תכונה של יעקב, שהשוואתה לאברהם מגלה מדוע אברהם הוא זה שזכה מאלוהים להערכה הנשגבה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה", ולהכרה הנעלה באמונתו, עד שאלוהים חושב אותה לצדקה (במחזה ברית בין הבתרים בפרק טו). יעקב כבר בנוי אחרת, ואמונתו איננה ניתנת ספונטנית אוטומטית. הוא נודר נדר לאלוהים: אם אמנם "יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה... וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים, וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (כח, כא-כב). זהו נדר של התנאה. אלוהים אכן התגלה ליעקב והעניק לו הבטחה אבסולוטית גדולה, גם מבחינת השעה האומרת מפורשות שה' ישמור עליו ויחזירו לארץ. כאן טמון הכול ובכל זאת יעקב מתנה: "אם". זהו גם נדר הדדי מצדו של יעקב:  והיה ואלוהים ייתן לו, הוא יגמול לו בשכר. "אלוהים לא יצא מפסיד". אמנם יעקב מתגלה בזאת כנושא ההבטחה הגדולה לאברהם וכממשיך הדרך, אבל הוא נראה כמעט כאדם מן היישוב וללא אותו שאר רוח עליון שניתן לראות אצל אברהם. יעקב הוא אדם ערמומי, חשדן. ואכן חייו בחרן, כבר נשוי לרחל אבל מסובך עם אחותה הבכורה לאה, אותה הוא נאלץ לשאת לאישה בגין אהבתו לצעירה, המרמה שרימה אותו אבי הבנות לבן עת נתן לו את הבכורה ולא את הצעירה ממנה אותה אהב, מצביעים על חיים מורכבים ומסובכים של אדם מורכב שאופיו זה משתקף גם ביחסו הנוכחי לאלוהים.
ואכן, מוצאים אצל חז"ל התנצלות כלשהי, שהפרשה מסורסת, שכן קודם נדר יעקב ואז בא החלום. פירוש זה רק מצביע על חומרת העניין. והעניין חמור יותר מכיוון שיעקב איננו מתחייב בנדרו לעבודת ה', לציות לו, אלא מתנה מתן מעשר לה' בתרומת אלוהים לו.

בזאת יש לנו שני דגמים של אנשי אמונה. האחד מאמין אבסולוטי גדול, והשני מאמין בתנאי שעדיין רואה ומתבונן במשקפי אנוש מפוחדים ומהססים.

מתוך: י’ גתי, חוזרים לתנ"ך: פרשת השבוע של כולנו והוראת המקרא, ירושלים 2013

שמות מקראיים בתרגום סיפורת מאנגלית לעברית

$
0
0
שרה פפרידמן, חוקרת עצמאית
תקציר ההרצאה בכינוס הבין-לאומי האחד-עשר לחקר אוצר השמות היהודיים

שמות הלקוחים מן המקרא הם סוג אחד מכלל השמות הפרטיים (Proper Names) של אנשים, של מקומות ועוד, המשמשים בטקסט  של סיפורת בפונקציות שונות. מעניינת במיוחד התופעה של העברה לעבריתשל שם, שמקורו עברי-מקראי, והוא מצוי עתה בצורתו הלועזית בטקסט המוצא (רומאן, למשל), ומועבר לעברית כחלק מתהליך התרגום של היצירה בכללותה. התופעה ייחודית לתרגום לעברית, שכן כל יתר השפות (כמוצא וכיעד) ניזונות מתרגומיהמקרא לאותן שפות

ההרצאה תציג דוגמאות מקורפוס המשקף מאה שנות תרגום סיפורת מאנגלית לעבריתמחקרנו מצא, כי  תרגומי סיפורת לעברית נוקטים בפועל כל מיני דרכיםלהעברתם של שמות מקראיים לטקסט היעד – ולא דרך אחת קבועה וידועה מראש. זאת, בניגוד לתפישה הרווחת, לפיה שמות "אינם משתנים" בתרגום. נגדיר את המושג "תרגום שמות" בתיאוריה של התרגום הספרותי.
נמצאה נורמה תרגומית המכתיבה למתרגם לעברית להמיר שם מקראי שבטקסט המוצא בצורתו העברית-המקראית של אותו שם, במה שנתפש כחזרה ל"מקור", ואילו השם שב"מקור" הלועזי אינו אלא – "תרגום" של אותו שם (לאנגלית, לענייננו). לצד התנהגות זו נמצאו בתרגומים גם אסטרטגיות תרגומיות אחרות להמרת שם מקראי שבטקסט המוצא, המשקפות תפישות שונות מזו
נציג את המסקנות העולות מהמבט ההיסטורי, המאפשר להסביר את המגמות הבולטות בהתנהגות התרגומית של שמות מקראיים ואת השינויים שחלו בהן לאורך זמן, בהקשר התרבותי הרחב. נעמוד גם על ההבדלים שנמצאו בין התנהגות השמות המקראיים בתרגומים להתנהגותם של שמות מסוגים אחרים ושל תופעות לשוניות-טקסטואליות שאינן שמות

ביבליוגרפיה
טורי, גדעון, 1977, נורמות של תרגום והתרגום הספרותי לעברית 1945-1930, תל אביב: המכון הישראלי לפואטיקה וסמיוטיקה ע"ש פורטר.
פרידמן, שרה פ', 2009, השמות הפרטיים בתרגום הספרותי: הבעיה וגילוייה בתרגום לעברית לאור התיאוריה של הנורמות התרגומיות, עבודת דוקטור, אוניברסיטת תל אביב.

     Friedman, Sara, 2004,"Names in Annie Proulx's Accordion Crimes and Short Range: Wyoming Stories and their Hebrew Translation", Bucknell Review: A Scholarly Journal of Letters, Arts and Sciences, 2004; 47 (1), Translation and Culture, ed. Katherine M. Faull, 107-123.
     Hermans, Theo, 1988, "On Translating Proper Names, with Reference to De Witte and Max Havelaar", in Modern Dutch Studies, Michael Wintle, ed., London: The Athlone Press, 11-24.
     Manini, Luca, 1996, "Meaningful Literary Names: their forms and functions, and their translations", The Translator 2:2, 161-178.

Biblical Names in the Translation of Fiction from English to Hebrew

$
0
0
Sara Friedman, Independent scholar

Names drawn from the Bible are one category of Proper Names (of persons, places, etc.) functioning in a text of narrative fiction. A particularly interesting phenomenon is the rendering of a name of Hebrew-biblical origin in a Hebrew translation of fiction from an English Source Text (e.g., a novel), where the name appears in its English form. This name of Hebrew-biblical origin is now transposed into Hebrew as part of the translation process of the work in question, in its entirety. This phenomenon is unique to translation into Hebrew, since all other languages (as Source and Target Texts alike) draw upon translations of the Hebrew Bible into the respective languages. In the case of Hebrew, we are dealing with "restoring" the "original" name in the translation. 

This presentation will discuss examples taken from a corpus reflecting a century of translation of fiction from English into Hebrew. The study found that various strategies are implemented in actual translations for transposing names of Hebrew-Biblical origin into the Hebrew Target Text. This would seem to contradict the prevailing view that "names do not change under translation." A definition of "translating names" in the theory of literary translation will be proposed. The findings of the study will be presented: the dominant norms for rendering names of Hebrew origin in a Hebrew Target Text, and explanations offered for the historical-cultural variations of these norms over the extended period reflected in the study corpus.

Bibliography
Friedman, Sara, 2009, “Proper Names in Literary Translation: A Norms-theoretical Approach to One Problem-area in Hebrew Translation”, PhD diss., Tel Aviv University. 
Friedman, Sara, 2004,"Names in Annie Proulx's Accordion Crimes and Short Range: Wyoming Stories and their Hebrew Translation", Bucknell Review: A Scholarly Journal of Letters, Arts and Sciences, 2004; 47 (1), Translation and Culture, 107-123.
Hermans, Theo, 1988, "On Translating Proper Names, with Reference to De Witte and Max Havelaar", in Modern Dutch Studies, Michael Wintle, ed., London: The Athlone Press, 11-24.
Manini, Luca, 1996, "Meaningful Literary Names: their forms and functions, and their translations", The Translator 2:2, 161-178.
Toury, Gideon, 1977, Norms of Literary Translation into Hebrew, 1930-1945, Tel Aviv: Porter Institute for Poetics and Semiotics [Heb.].


סת"ם טעימה :)

$
0
0

יצחק ידגרי, רפואת שיניים, הדסה עין כרם

כתיבת אותיות הסת"ם דורשת מיומנות רבה, דיוק וריכוז לאורך זמן. על כל אות להיות נפרדת, מדוייקת ותואמת להלכות הרבות והמפורטות המגיעות לרזולוציות של הביטוי הידוע "קוצה של יוד".
בגלל הסקרנות הטבעית שלי והנטייה האומנותית שקיימת אצלי, לקח אותי אבי לקורס להכשרת סופרי סת"ם כשהייתי נער בן 16. לאחר שנת אימונים השגתי רמת מיומנות די גבוהה, וסיימתי לכתוב מגילת אסתר. לאחר מספר שנים (אחרי הבגרויות) ניגשתי למבחנים העיוניים על הלכות הסת"ם שמקנות הסמכה לסופר סת"ם.
מעבר למיומנויות הפיזיות של דיוק, ריכוז ויצירתיות, על סופר הסת"ם להיות אדם "ירא שמיים", כלומר- אדם ישר שניתן לסמוך עליו שידייק גם בהלכות שלעיתים לא ניתנות לבחינה בעין.
ולגבי זמן הכתיבה הארוך- כמה מספרים, רק לשם האנקדוטה: זמן כתיבת מגילת אסתר אורך בממוצע כ-52 שעות, וזמן כתיבת ספר תורה אורך בממוצע כ-1400 שעות כתיבה (כ- 5 שעות ביום למשך שנה שלימה).
הכתיבה האיטית והמדודה שכל פרט חשוב בה, לימדה אותי  סבלנות מה היא, אמון מה הוא, ואת ערכן העצום של כל אות ואות ובוודאי של מילה.
Viewing all 3045 articles
Browse latest View live