ממליצה על הספר: רות נצר, ההתחלה: נומה עמק, הוצאת כרמל, ירושלים תשע״ב 2012, 328 עמודים "ההתחלה - נומה עמק", הוא ספר אוטוביוגרפיה משפחתית שנפרשת לאורכו ולרוחבו של הספר כאותם המעיינות שנובעים לאורכו ולרוחבו של העמק הפורה בו גדלה המחברת.
במבט מתבונן ובלתי מתפשר אל העומק היא פורשת לפנינו עולם משפחתי ששורשיו בגולה הרחוקה. בראייה מפוקחת ובישירות היא מספרת על הילדה-אישה, פותחת לפנינו מניפה צבעונית, כאומרת: זאת אני, רות, הילדה הבודדה שגדלה בבית הילדים בקיבוץ, הנערה שהוריה התגרשו, זו שחייה נקטעו כשעברה לעיר. וגם הילדה שמאמינה באלוהי העברים, אולי כמו רות המואבייה, ואחר כך שינתה כיוון. זאת אני, בת משפחה עתיקת יומין. אלה הם חיי ומכאן "שאבתי את שירי" כפי שאומר ביאליק, ומכאן באתי, אני, האישה שאני היום.
הספר נפתח בתיאור הכניסה לקיבוץ. בהמשך לתיאור היא מחזירה אותנו לרגע בו עומדים אביה ואמה (עם תינוק, ובהריון) בשער הקיבוץ. שני חלוצים צעירים מאוד עומדים בקצה שביל המוליך לקיבוץ. שביל שתמיד מוליך אותנו מאין ולאן. האם השביל המואר-מסנוור, המתפתל ממזרח למערב שצייר אביה של רות בעטיפת הספר הוא גם השביל התחום שבו הלך בדרך חייו מהרגע ההוא, בשערי המשק ועד עזיבתו? זה כנראה השביל בו הלך האיש המוכשר הזה, בעל יכולות רבות יותר ממה שהחיים אפשרו לו לבטא.
הורים, הדמויות שמהן הכול מתחיל. והמקום, בבחינת "האדם אינו אלא תבנית מולדתו": עץ הסדריה, המעין, השדות הפוריים, וכך תחזור רות נצר שוב ושוב על עיקרי הדברים שבתשתית חייה ואישיותה.
קראתי בעניין רב את הספר האישי הזה. הלכתי איתה מרותקת לעבר הרחוק, למקום הולדת הסבים והסבתות עד למקום קבורתם, בוליביה, תל אביב, לפגישה עם הדודה והסבתא, למגע הדוחה של ריח הזקנה, עם הסיפורים של הדודה אסתר. בהתרגשות רבה, השתתפתי באירועים משמעותיים ומרגשים. שם, במקומות של צומת בלטה הפואטיקה של רות המשוררת ובזכותה הקריאה נוגעת ומרתקת.
תוך כדי קריאה עצרתי לא פעם ושאלתי את עצמי, מה זה בשבילי, לקרוא ביוגרפיה של האחר. הרי לא עלי מדובר. והלא חיי אינם מעורבים בביוגרפיה הזו הנפרשת בגלוי ובכנות לנגד עיני. אולי מפני שהכתיבה הזו היא אכן דם מדמה של המספרת. מעשה שאין בלתו.
רות הקדישה בספר זה פרק לכל אחת מהדמויות המשמעותיות בחייה. אלה שעדיין ואלה שנפטרו אבל נשארו כאלה גם במותם:
אמהעל רקע גרמניה שלפני המלחמה, לימודיה, יכולותיה הפואטיות.
אביה,עלייתו לארץ, חייו ושקיעתו בחייו; וכך הסבים והסבתות, הדודהכ"מוסד משפחתי" כדברי רות; וכהיותה עדה לחייה וליחסיה עם הדמויות שציינתי.
וכן אחיה ואחיותיה. חברים בקיבוץ. סיפור הדמויות, בעיקר ההורים שזור בספר לכל אורכו כעונות השנה שמתחלפות ובאות. רות הופכת את הרגבים מאדמת חייה המהודקים, אדמת העמק שלעיתים קשה ולעיתים רכה ובוצית. היא אינה עוצרת בעונות, חופרת ובוררת את הממצאים ושוב מעמיקה ומניחה עד שנדמה שאצבעותיה יתכסו יבלות, כי היא אינה מוותרת וחותרת להגיע לשורשים. מי היה סבא? סבתא? יחסיהם עם ההורים, עם המשפחה בכלל ובפרט. וכשהיא מגיעה, היא נוגעת בהם בידיים חשופות ואינה נבהלת. ואנחנו כבר יודעים: אלה השורשים שמזינים את העץ שממנו בנויים חיינו. לא רק חייה של רות נצר. חייו של אדם, מאי-שם לאי-כאן, וגם לכאן ועכשיו ממש, במלוא העוצמה כי "לנפש אין זמן, היא אז ועכשיו" וחומרי החיים שבים וחוזרים אליה במלוא הכאב בערות ובחלום.
היא אינה שואלת את הקורא שלה האם הוא יהיה סבלני, או סקרן. היא באה לספר לנו את עצמה. ללכת עם הצורך המאיץ "לגרש את ריח העובש והחמיצות בפה ושרידי הטינה", לגרש אותו מהמפגש הקשה עם הקיבוץ אחרי העזיבה, להבין את עצמה על רקע כל מה שהתרחש, לחקור את אמה שיחסיה איתה היו לא פשוטים. רות לא חסה על עצמה. היא מתעקשת על ראייה מפוקחת ואכזרית ככל שתהיה. באומץ רב וללא מסווה היא מספרת על אמה ועל סבתא חווה כאנשים אוטונומיים, ובו בזמן כדמויות קרובות מאוד, נשים שהיו ועודן חלק אדיר בחייה. ואביה, שחייו היו גלויים-סמויים בעיני ילדיו ובעיני הקיבוץ. היא משתפת אותנו באומץ בשנותיו הקשות. בהיותו גבר גרוש ונשוי מחדש. באומץ רב היא מניחה בפני הקורא את המצבים המשתנים בחייו ובחייה, כבתו. היא מכניסה אותנו בעובי הקורה של יחסיה איתו ללא כחל וסרק.
הזיכרון ממלא תפקיד עיקרי בפרישת הדברים. מי יודע מה היה באמת? האם זה חשוב? בסוף הקטע המצמרר על הצילום המשפחתי האחרון, לפני הפרוק היא תוהה ומסכמת: "המילים שמתארגנות כאן לספר הכי נכון, מאשרות שככה זה היה".
כך גם לגבי האב. סיפור הדיכאון, חבר בקיבוץ, בקולקטיב, הגבר, שעשה את עבודתו נאמנה, עבודה מכאנית, אבל בעצם נהה אחרי תחומים אחרים שלא ניתן לו לעסוק בהם, תחומים שברוח. אי אפשר להימלט מהמחשבה שמא הייתה להחמצה רבת השנים משמעות מחבלת לגביו. שמא הייתה קשה מידי עבורו. גם לו היו שואלים אותו (כפי שהיא מצטטת) "ממה אתה סובל?", האם היה מעז לומר? כנראה שלא. הלא כך עבדו אז, כך חיו. צורכי ה'אני' לא היו נחשבים. וברור לקורא שלא זאת עיקר הסיבה לדיכאון שממנו סבל, אלא שתמיד יש לנו, ובצדק, את ה"אולי".
כמטפלת יונגיאנית, כמשוררת וכאדם, רות מביאה חלומות רבים. הם מלווים את ההתרחשויות כעין הד מחזק, מרטיט, מעצים בבחינת: כך נחוו הדברים. עד כדי כך. כולל הכאב. הצריבה שלא נרפאה. כמו למשל החלום לגבי סיפור התאבדותה של סבתא, החלום על אביה שהופיע בחדר האוכל בדמות שונה ממה שהיה בחייו, ועוד חלומות רבים אחרים המשובצים בסיפור חיים מרתק זה.
רות נצר היא אומנית רב תחומית יצירתית ופורייה מאוד. יכולתה הפואטית באה לידי ביטוי בעיקר במקומות שהזמן לא הכהה את כאבם. סיפור עזיבת הקיבוץ. סיפור מסיבת הכיתה שלא היה בה מה שאמור להיות במסיבת פרידה. גם תאור הנסיעה לדרום אמריקה רווי פואטיקה. העלייה לקברו של הסב לאחר חיפוש, וכך גם במקומות נוספים.
הספר מכיל אזכורים רבים ומעשירים מתחומים שונים. היא מזכירה את פרויד ויונג מתחום התמחותה המקצועית, ציטטות מהמקורות אותם ינקה בילדותה, ציטטות משירים שונים, כמשוררת בעצמה. היא מביאה לסיפור חייה את דליה רביקוביץ, נורית זרחי, נתן אלתרמן, אבות ישורון ועוד. עושר זה משמש אותה כדי לשתף אותנו בחוויותיה, כמו הציטטה מדבריה של נורית זרחי לגבי עצם כתיבת ביוגרפיה. רות, כמו נורית זרחי, יודעת "שהסיפור יותר קטן מהחיים והוא רק ניסיון להישאר בחיים" ומסכימה עם מארכס בדבריו על שֵד שאנחנו צריכים לפייס, וגם מכאן נובע מעשה היצירה. אולי לכן היא חוזרת על דברים מידי פעם, שוב ושוב, כדי לבסוף להצליח בניסיון הזה, לאלף או לרסן את השד הנמצא בתוכנו, השד שלא נח לרגע.
"כשאני כותבת, אני יודעת שאני פה". כך חוזרת ומעידה רות על עצמה. זהו מוטו של אחת ממשמעויות הקיום שלה החשובות ביותר, ואנחנו איתה מקצה השביל והלאה.
*נחמה נבון חיברה את הספרים:
לפני שהנמר יתעורר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2012
מבט בחמישה מהלכים: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2003
