ד“ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
פרשת ’תרומה‘ עוסקת בהוראות שקיבל משה באשר לבניין המשכן וכליו, והיא פותחת במצווה לקחת מבני ישראל לשם כך תרומה של חומרים יקרי-ערך (זהב, כסף, נחושת, תכלת, ארגמן ועוד). נאמר למשה שעל המשכן וכליו להיות תואמים ל’תבנית‘ שה‘ הראה לו בהרסיני (שמות כה פסוקים ח-ט, מ; כו, ל; כז, ח). יש הסבורים ש‘תבנית‘ זו היתה דגם של המשכן, שה‘ הראה למשה כדי לסייע לו להבין את ההוראות המורכבות של הביצוע, ויש הסבורים שהתבנית היתה תמונת מושבו השמיימי של האל, אשר המשכן אמור היה להיות העתק שלו. התפיסה השנייה מוצאת סיוע בחומר מקביל מן המזרח הקדום. על פי המסורת המסופוטמיתנבנו המקדשים על פי תבנית שנמסרה לבנאים על ידי האלים. כך, למשל, מסופרשהאל ננגירסו הראה בחלום לגודא מלך לגש את דמות המקדש שעליו לבנות ואף מסר לו בכתב את תבניתו. על פי גישה זו, המשמעות הסמלית של המשכן טמונה בכך שהוא נתפס כהעתק של מקדש שמיימי.
אחד הכלים המרכזיים שנצטווה משה להכין למשכן היה מנורת זהב: ’ועשית מנורת זהב טהור, מקשה תיעשה המנורה... וששה קנים יצאים מצדיה, שלושה קני מנורה מצדה האחד ושלושה קני מנורה מצדה השני... ועשית את נרותיה שבעה... וראה ועשה, בתבניתם אשר אתה מראה בהר‘ (כה, לא-מ). התורה מספרת גם על ביצוע צו זה, תוך שהיא חוזרת עליו בשינויים קלים ביותר: ’ויעש את המנורה זהב טהור, מקשה עשה את המנורה... וששה קנים יוצאים מצדיה... ויעש את נרותיה שבעה‘ (לז, יז-כג). החזרה המילולית כמעט נועדה להביע את השלמות והדייקנות של הביצוע. המנורה נעשתה בדיוק על פי ההנחיות האלוהיות.
המונרה היתה כלי מיוחד במינו. היא היחידה מכל כלי המשכן שעליו נאמר במפורש שנעשה על פי תבנית אלוהית: 'כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה' (במדבר ח, ד). המנורה היתה גם כלי יקר במיוחד. בהבדל מכלי המשכן הגדולים האחרים (הארון והשולחן), שהיו רק מצופים זהב, היא היתה כולה זהב. הכתוב מטעים את המשקל המרשים של החומר שנדרש לשם עשייתה (על מלקחיה ומחתותיה) - 'ככר זהב טהור‘ (שמות כה, לט; לז, כד). אין עוד כלי מכלי המשכן שהכתוב נוקב במשקל החומר שממנו נעשה.
העיצוב האומנותי של המנורה היה מרשים אף הוא. המנורה עוצבה כיחידה אחת, 'כֻּלה מִקשה אחת' (כה, לו; לז, כב). תיאור המנורה משופע במונחים השאולים מן התחום הבוטני: היו לה קנים, גביעים משוקדים, כפתורים ופרחים. צורת המנורה היתה כשל גזע היוצא מתוך 'ירך' (=בסיס, שורש), וממנו מסתעפים קנים בדומה לענפי העץ. בכל אחד מקניה היו 'שלושה גביעים משוקדים... כפתור ופרח‘ (כה, לג; לז , יט). גביעים משוקדים הם גביעים המגולפים כפרחי השקד. פירושו של דבר, שמנורת הזהב עוצבה כעץ שקד העומד במלוא פריחתו. השקד הוא הראשון לפרוח מבין עצי הפרי בארץ ישראל. פריחתו מתחילה בסוף החורף ומבשרת את בוא האביב. על כן ענף שקד פורח מסמל את כוחם של החיים המתחדשים.
ההכרה בחיוניותו של עץ השקד מתבטאת בחזון ירמיהו שהיה 'מן הכהנים אשר בענתות' (ירמיה א, א): ’ויהי דבר ה‘ אלי לאמור: מה אתה רואה ירמיהו? ואומר: מקל שקד אני רואה. ויאמר ה‘ אלי: היטבת לראות, כי שוקד אני על דברי לעשותו‘ (א, יא-יב). מקל השקד שבחזון מסמל את המהירות שבה הופך דבר ה' לממשות.
מבנה המנורה ראוי לתשומת לב מיוחדת. מן הקנה האמצעי התפצלו שישה קנים: ’שלושה קני מנורה מצדה האחד ושלושה קני מנורה מצדה השני‘ (כה, לב; לז, יח). יחד עם הקנה האמצעי היו לה אפוא שבעה קנים (שבע הוא מספר המבטא שלמות). צורת המנורה היתה כצורתו של עץ קדוש, כפי שלמדים אנו מיצירות האמנות של העולם הקדום, שבהן מוצג עץ קדוש לא פעם כגזע מרכזי שממנו מתפצלים שישה ענפים, שלושה לכל כיוון.
במקרא משתקפת אמונה הקושרת בין השקד לבין כוחות אלוהיים. כך עולה מחזון ירמיהו וכן מתברר מן המסורת על הבחירה באהרון ובבניו לשרת בכהונה (במדבר יז, טז-כד). אחרי הסיפור על תלונותיהם של בני ישראל ומרד קורח ועדתו, נאמר שמשה נצטווה לקחת את מטותיהם של שנים עשר נשיאי השבטים, לכתוב על כל מטה שם של אחד הנשיאים, ולהניח את המטות באוהל מועד. האיש אשר מטהו יפרח, כך נאמר, הוא האיש שבו בחר ה‘ לשרתו. ’ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים' (פסוק כג). רצף הפעולות, 'ויוצא... ויצץ... ויגמול...', מורה על מהירות ההתרחשות ועל חיוניותה. פריחתו הפלאית של המטה והופעתו כענף של עץ שקד שפירותיו הבשילו הוא אות לכוח האלוהי שפעל בו.
מסורת נוספת המשקפת אמונה בדבר קשר שבין עץ השקד לבין כוח החיים יש בסיפור על קורות יעקב בבית לבן. לפי הסיפור, יעקב הצליח להגביר מאד את כוח ההמלטה של הצאן באמצעות מקלות של עצי לבנה, לוז וערמון: ’ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל בהן פצלות לבנות... ויצג את המקלות אשר פיצל ברהטים בשקתות המים אשר תבאן הצאן לשתות... ותלדן הצאן עקודים נקודים וטלואים‘ (בראשית ל, לז-לט). לוז הוא שמו של עץ השקד על פי הארמית והערבית. בעיר לוז גם התגלה ה‘ ליעקב בדרכו לחרן (שם כח, י-כב) ושם אף ראה את הסולם המוצב ארצה שמלאכי אלוהים עולים ויורדים בו. האם נקרא המקום הקדוש שבו התגלה ה‘ ליעקב בשם לוז על שם עץ שקד קדוש שהיה בו?
המנורה הונחה באוהל מועד, לפני הפרוכת, נוכח השולחן (שמות כו, לה; מ, כד). הכהן היה מעלה את נרותיה (ל, ז-ח) והם דלקו לפני ה‘ תמיד (ויקרא כד, א-ד). השימוש במנורה כבסיס לנרות עשה אותה לעץ של אור. נר דולק ואור הם סמלים מובהקים של חיים ושל ה‘ הנותן חיים לכל חי. 'נר ה' נשמת אדם' נאמר בספר משלי (כ, כז) ומשורר תהלים אומר לה‘ 'כי עימך מקור חיים, באורך נראה אור' (לו, י). האור הוא היפוכו של המוות (איוב לג פסוקים כח, ל) המסומל על ידי חושך ונר דועך (משלי כ, כ; איוב כא, יז).
מכל הנאמר עד כאן מתברר, שמנורת המשכן היתה בדמות עץ העמוס בסמלים של חיים ושל קדושה. האם פירושו של דבר שהיא ייצגה את עץ החיים שהיה בגן העדן האלוהי?
מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, תרומה (תשס"א 2001)
עוד על המנורה וזיקותיה לעץ החיים ראו: לאה מזור, 'הקשר הדו-כיווני בין גן העדן המקדש', שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, יג (תשס"ב), עמודים 5-42