פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
פרשת כי תצא: דברים כא 10- כה 19
כי תצא לפעולה ותהייה מעורב בכול מיני סיטואציות. מה לעשות? מונים בפנינו שורה של מצבים, שהעמדה ברוב המקרים מעוררת ממש התרגשות מהמבט ההומניסטי.
 |
| שפחה, מצרים |
"כי תצא למלחמה" ואנו מצפים להוראות קרב, ללחימה נחושה ומוחצת, והנה דווקא כאן הוראה שיסודה בחמלה. חמלה על שבויה, שאפשר היה להתעמר בה ולהפכה לשפחה נחותה, בעקבות מגע בין השובה לאותה אומללה: "וחשקת בה" (כא 10). ה“חשקת" מעורר תשומת לב, והקונטקסט רחוק מזימה, וראוי להזכיר כאן את מאמר חז"ל "לא ניתנה תורה למלאכי השרת" (יומא, ל, א). ההוראה מיועדת להגן על אותה חשוקה, ולהימנע מלנצלה ולתת לה את מלוא זכויותיה — עליו לשאת אותה לאישה. לא פחות.
שימו לב לחומרת העונש על הבן הסורר ומורה, שאיננו מקשיב לתוכחת ההורים - גם האב וגם האם - וזה חטא כבד המוביל לסקילה למוות. עונש קשה, שמצביע על משמעות היחס להורים ועל האזהרה מזלזול בהם. היום העונש נשמע מחריד, וייתכן וזה לא מומש בפועל, אבל יש כאן משמעות סימבולית גדולה: היחס להורים כמחנכים, כמגדלים. וכול זה בקונטקסט הכי הומניסטי כמו הדאגה לבהמה אובדת, לציפור - רחמים על הדוגרת והתחשבות ברגשותיה: "לא תקח האם על הבנים" (כב 6). קודם שלח אותה. אבל ניתן את דעתנו לעניין אופייני מאד: לא נאמר לא לגעת בביצים או בגוזלים הקטנים, לא מבקשים בזאת לשנות סדרי עולם, אבל עם חמלה. חמלה היא מילת המפתח.
וכיוצא בזה הפסוק: "כי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ, וְאָכַלְתָּ עֲנָבִים כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ; וְאֶל-כֶּלְיְךָ, לֹא תִתֵּן" (כג 25 ). ציטטתי פסוק זה דווקא הואיל ואני רואה בו עיקרון מקראי מנחה. התורה "נורמלית", עוסקת בבני אדם, שאינם מלאכים כנאמר. היא לא מהפכנית ואיננה שרויה בשמים. היא ארצית ולכן הדרישות הן בנות קיום, בעלות מידה.
יש כאן הגנה על האישה, איש תפס אישה ושכב איתה: הוא לא יכול לנטוש אותה, הוא חייב להתחתן איתה ולא יוכל לגרשה. הגנה על החלשים.