פרופ' יהושע גתי, אוניברסיטת קייפ טאון, המכללה האקדמאית בית ברל ואוניברסיטת תל אביב
פרשת אמר, ויקרא כא1 - כד 23
נדבר על חוק המכונה חוק הטליו - Lex talionis - שהוא מידה נגד מידה.
לכאורה הצדק הטהור במלואו. אלה המקרים המובאים בויקרא כד 20-19: "ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה, כן יעשה לו. שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן. כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו". ונעיין גם בקטע המקביל בשמות כא 24-23.
העניין מעורר קושיות כפי שהעלה זאת כבר הרס"ג (רב סעדיה גאון), שהלא אי אפשר לדייק. (במחזה “הסוחר מוונציה” של שכספיר, זאת היא בעצם טענתו של המשפטן בלתזר הטוען נגד שיילוק, הדורש לממש את החוזה עם אנתוניו בעניין לקיחת ליטרת הבשר מבשרו, שהדבר בלתי אפשרי הוא כיון שאין דרך לממשה בלי לגרום לנזקים שמעבר לחוזה). וכבר העירו על כך בתלמוד הבבלי (בבא קמא פג) שם למדנו ממקרה הבהמה: "מכה בהמה ישלמנה" (ויקרא כד 21), כלומר, המטיל מום משלם ממון כפיצוי. אז כך ראוי גם בבני האדם.
חוק התורה כמוהו כדבר אלוה, והנה חז"ל מהרהרים בדרך מימושו ובשאלה האתית הכבדה. הייתכן? הלא יכול להיגרם כאן אסון של ממש. נוצר מצב המעלה דילמה: המותר לערב שיקול דעת אנושי בחוק התורה המקודש? מתחוור שחכמי ישראל אכן עשו זאת, ופעלו על פי שיקול הדעת ההגיוני או המוסרי שלהם, והוא שהכריע לגביהם וקבע את ההלכה. לא חוק התורה הגולמי כפי שהוא. אז לא יוציאו שן תחת שן אלא יתנו תמורה של ממון. בעניין זה ראו דבריו מאירי העיניים של אסא כשר בספרו יהדות ואלילות (תל אביב תשס”ד), במיוחד בעמודים 165-135. לדברים אלה יש חשיבות רבה בדיון על הפונדמנטליזם הדתי, על חוכמת החיים ועל האחריות לחיים ולא לחוק גרידא.