הרצליה ברון, לשעבר מנחה ארצית למקרא, מנהלת אגף מכינות קדם אקדמיות ומורה בתוכנית רביבים
מאז ראשית עבודתי כמורה וכמחנכת חשבתי שלא אעשה את עבודתי נאמנה אם אשמש רק "צינור" להעברת אינפורמציה, אף אם יעשה הדבר בדרך המענינת והטובה ביותר. נראה היה לי תמיד שמתפקידי כמורה וכמחנכת (ואינני רואה כיצד ניתן להפריד בין השניים) להביע עמדה בקשר לנושאים רבים העולים מ"החומר" הנלמד כשהיא מגובה תמיד בנימוקים ובהסברים. כמו כן חשוב היה לי תמיד להציג גם את החולשות של עמדתי ואת האפשרויות השונות ממנה ולעיתים גם הסותרות אותה.
הדבר היה נכון בהתיחסות לתחום הדעת שאותו לימדתי. למשל, כשקראנו מאמר בקשר לנושא מקראי כשתלמידי ידעו שמלבד הבעת דעה ביחס להסכמה עם הנאמר במאמר תוך הצגת נימוקים לכך יש להציג גם חולשה העולה ממנו.
תמיד חשבתי שיש בכך משום חינוך לחשיבה בקורתית, המחייבת אחריות אינטלקטואלית בכך שמנמקים בנימוקים מבוססים את הדעה המובעת. קל וחומר נכון הדבר אם עוסקים בנושאים אקטואליים השנויים במחלוקת בחברה הישראלית. אם לאורך שנת או שנות לימודים, מורה-מחנך ינקוט עמדה בנושאים אקטואלים שונים השנויים במחלוקת, יבסס אותה, יאפשר ואף ידרוש שתוצגנה עמדות נוספות לזו שלו, תוך שמוש באותה מתודה של הנמקה וביסוס, ידע התלמיד שלפניו אדם-אזרח חושב המעורה בנעשה; שישנם נושאים שביחס אליהם יכולות להיות לו למורה דעות שונות ומגוונות שאינן צבועות תמיד בצבע אחד; ואולי וזה העיקר - ילמד המורה בדרך עקיפה אך משמעותית, איך מביעים עמדה תוך כדי הצגת טיעונים בדרך שאיננה שיטחית או דמגוגית.