דורית שירה ג'אן, משוררת
 |
| הוצאת שלהבת |
על: בלפור חקק, אגדת הדבש המר - שירים, הוצאת שלהבת ירושלים (הפקה מוסד ביאליק), ירושלים 1993, 112 עמודים
בספר שבעה שערים: מחברת האהבה, מחברת המשפחה, מחברת מלכות השירה, מחברת זהב ברחובות, מחברת על מות האב, מחברת כיסופים על גשר שבור ומחברת משמעות החיים.
לא אוכל להקיף את כל השערים והשירים, לכן אנסה לומר כמה דברים על שירים שצדו את עיניי.
במחברת המשפחה אהבתי את השיר "קינה לאציל אצטקי", כיוון שהוא שיר חתרני. הכותרת תמימה כאילו השיר באמת עוסק בקינה לאציל אצטקי.( האצטקים הקימו את ממלכתם בעמק מקסיקו, והייתה להם תרבות משלהם ושפה משלהם, עד בואם של הספרדים בהנהגתו של קורטז במאה השש עשרה. הספרדים שייצגו תרבות חדשנית, תעשייתית ומודרנית יותר חמדו את הרכוש ואת האוצרות של האצטקים ושדדו את כל אוצרותיהם בנשק חדשני ובאכזריות. )מתברר שבלפור חקק בשיר זה עושה השוואה בין האציל הקדום שכבודו נרמס ואוצרותיו נבזזו אל אבא שלו, שעלה לארץ והתמודד עם מציאות של רמיסת תרבותו בידי הממסד השליט בשנות החמישים. פתיחת השיר תמימה:
זֶה שִׁיר עַל אָצִיל אָצֶטְקִי עֲגוּם פָּנִים
מַבִּיט עַל מִקְדָּשׁוֹ, עַל הָאֲבָנִים
הַחֲקוּקוֹת שִׁירִים וְקוֹרוֹת.
אָצִיל אַצֶטְקִי נוֹשֵׂא עִמּוֹ צַלְמִיּוֹת חֶרֶס וְזָהָב
שְׁבוּרוֹת. מַה יֹאמַר עַכְשָׁו?
האציל העומד מול חורבות תרבותו והופך בהדרגה במהלך השיר לדמות הקרובה לכותב:
אָבִי אָצִיל אַצֶטְקִי עֲגוּם פָּנִים מַבִּיט
עַל תְּמוּנַת אָבִיו שֶׁהֻשְׁחֲתָה בַּחֶרֶב
עַל אַבְנֵי הַחֻרְבָּן שֶׁל מִקְדַּשׁ הַשֶּׁמֶשׁ.
אֵיךְ אֵיךְ חָרְבָה עִיר וּמַמְלָכָה
בַּבֹּץ טֻבְּעָה, בְּאַרְצוֹת הַחֲשֵׁכָה.
נִשְׂרְפוּ הַקּוֹרוֹת נֻפְּצוּ הַשִּׁירִים
בֵּיתוֹ קָרַס שְׁבָרִים שְׁבָרִים.
במרכז השיר עולים שהגיעו ארצה משכילים נאלצו לעבוד בעבודות דחק כדי לשרוד. משמעות השיר מבחינתי ביקורת נוקבת על יחס הממסד כאן בשנות החמישים לעליות מן המזרח ולתרבותם של העולים. והסיום של השיר נוקב:
מַה מַרְגִּישׁ אָצִיל אַצֶטְקִי , אֵין אִישׁ שׁוֹאֵל
הוּא לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי עֲבוֹדָה
עֵינָיו אֲפֵלוֹת כַּלֵּיל.
אָבִי אָבִי. מַה הוּא מַרְגִּישׁ מַה הוּא אוֹמֵר.
מַה נוֹתַר לְהַצִּיל. וְאֵין עוֹד שׁוֹמֵר. (עמוד 37)
מוטיב שאהבתי בשירים על השירה (השירים הארס-פואטיים) הוא המוטיב של קדושת המשורר, קדושת השירה ויחס מיוחד אל כתיבת השירים. כך למשל השיר "לשורר בהיכל" (עמוד 49). בשיר זה חשתי את שליחות המשורר לשורר, ככוהן הנכנס אל המקדש. החשש הוא שאם בעת הדלקת נרות השמן בהיכל, יישפך השמן מידיו, יגורש המשורר מהיכל השירה, כי לא עמד בשליחותו. כתיבת השירה נתפסת כמעשה שיש בו מחויבות. אם המשורר ירבה במילים מיותרות בשיר, יסולק מן ההיכל. וכך הוא כותב:
בְּבוֹא הַמְּשׁוֹרֵר אֶל הֵיכַל הַשִּׁיר
בְּבוֹאוֹ לְהַדְלִיק נֵרוֹת הַשֶּׁמֶן
יִרְאָה בּוֹ מִגֹּדֶל הַמַּשָּא.
יִרְאָה בּוֹ לְהָאִיר.
לֹא נָקֵל לְהַדְלִיק נֵרוֹת בַּמִּשְׁכָּן
לֹא נָקֵל לְשׁוֹרֵר בְּהֵיכַל הַשִּׁיר.
וְאִם יַכְבִּיר מִלִּים לְמַעֲמָסָה
כְּאַחַד הָאָדָם יַעֲמֹד
מִחוּץ לַהֵיכָל.
יִרְעֲדוּ יָדָיו וְיִּשִָּׁפֵךְ מִן הַשֶּׁמֶן
אַרְצָה.
וְגֹרַשׁ מִשָּׁם.
וְלֹא יוּכַל.
ואסיים בשיר "השיר על זוהרה" (עמוד 68) המתאר דמות מקסימה של אשה החיה בשולי השוק, מעבר לכל "הנשים הצובאות" והיא מתקנת את העולם בדרכה שלה, בהכנת ריבות מקליפות. במעשה הפשוט שלה היא מרבה טוהר בעולם וצורפת במצרף את הרוע שנמצא בעולם במעשים יומיומיים פשוטים. השיר מאוד מדבר אליי כי יש בו חוויה של נתינה ושל אהבה לעולם. גם שמה של גיבורת השיר "זוהרה" מעורר אותי לחשוב שהיא דמות מיסטית הקשורה לספר הזוהר. הנה השיר בשלמותו:
הִיא אוֹמֶרֶת לִי שֶׁהִיא גִּיבֶרֶת זוֹהֲרָה.
יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא נְצָרִים בְּנַחֲלָאוֹת
מִחוּץ לַשּׁוּק הַשּׁוֹפֵעַ שֶׁל מַחֲנֶה יְהוּדָה.
מַה לָהּ וְלַהֲמוּלַת הַנָּשִׁים הַצּוֹבְאוֹת.
בִּקְדֻשָּׁה קוֹלֶפֶת אֶת הַתַּפּוּזִים עַד הַבָּשָׂר
וּמַשְׁרָה אֶת הַקְּלִפּוֹת בְּמַיִם.
בִּבְדִידוּת הִיא, וְרַק הַצִּפֳּרִים סָבִיב לָהּ
מְזוֹנָן לֹא יֶחֱסַר.
הַצִּפֳּרִים סָבִיב לָהּ קִצְרוֹת נְשִׁימָה
מִן הַמַּיִם הַמְּפֻיָּחִים, עֵינֵיהֶן כֵּהוֹת
מִן הָאוֹר הֶעָכוּר וְהַמַּעְיָנוֹת הַדְּלוּחִים.
אֶת הַקְּלִפּוֹת מַשְׁרָה בְּגִיגִית מְלֵאָה
מַיִם טְהוֹרִים.
אֶת הַקְּלִפּוֹת מַרְתִּיחָה צוֹרֶפֶת בַּמַּצְרֵף
לְהָסִיר סִיגֵי הָרֹעַ וְהַטֻּמְאָה
וְהַנְּגָעִים הָאֲחֵרִים.
בְּעוֹלָם שֶׁבּוֹ אֲנָשִׁים מַשְׁחִיתִים אֶת הָאוֹר
אֶת הַמַּעְיָנוֹת, אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁנּוֹעֲדוֹ לַצִּפֳּרִים
לְמָה אֶפְשָׁר עוֹד לְצַפּוֹת.
מִי הָיָה מַאֲמִין שֶׁאִשָּׁה קְטַנָּה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת
רִבּוֹת מִקְּלִפּוֹת.